זהר

שיג) ורזא דמלה, ותנח התיבה בחדש השביעי, מה דהות ה׳ יבשה, אתעבידת ה״א, השביעי. ודא איהו ותנח התיבה בחדש השביעי. ותנח ודאי בחדש השביעי, ודא איהו גיד צדיק ח״י עלמין, בגין דמניה נפיק זרע להאי יבשה.

פירוש מעלות הסולם

שיג) ורזא דמלה ותנח וגו': וסוד הדבר מה שכתוב ותנח התיבה בחודש השביעי, מה שהיתה ה׳ פשוטה בלי מלוי, בסוד יבשה, נעשית ה״א, במילוי, בסו״ה (בראשית מ״ז) ה״א לכם זרע (לעיל תקון ט״ז אות ג׳) ונקראת השביעי, וזהו ותנח התיבה בחודש השביעי, ותנח ודאי בחודש השביעי, וזהו גיד צדיק ח״י העולמים, שהוא יסוד הנקרא שביעי, משום שממנו יוצא הזרע ליבשה ההיא, היינו למלכות.
פירוש הדברים: מלכות נקראת רביעי ושביעי, רביעי לאבות שהם חג״ת, ושביעי לבנין שהם נה״י. כי מתחלה בעת שנאצלה יצאה אחר יסוד דז״א, והיתה שביעי לחסד, כי ז״א נחשב לו״ק ומלכות שביעית אליו, ומחמת עליית המלכות לתפארת, שה״ס בינה דחסדים נעשתה לספירה רביעית, וזהו מצב הא׳ שזו״ן הם בסוד ב' המאורות הגדולים וחג״ת דז״א נבחנים לימין המקבלים מימין דבינה, ומלכות מקבלת מקו שמאל, והיא רביעית לחג״ת בסוד מלכותא דדוד, והמצב הב׳ הוא אחר שנתמעטה והיתה לנקודה תחת היסוד דז״א, שאז היא נבנית לנוקבא דז״א שתקבל מז״א ולא מבינה.
ויסוד דז״א נקרא ששי ונקרא שביעי, כי בעת שאינו משפיע למלכות, שהוא אז בבחינת חסדים בלבד, הוא נקרא ששי, להיותו ספירה ששית מחסד ולמטה, ובעת הזווג עם המלכות שצריך להשלימה תחלה עם חכמה, אז הוא נבחן לשביעי, היינו לספירה שביעית, מטעם שאז הוא מחויב לעורר את מצב הא׳ של המלכות, במלכות, כי רק בכלים דמצב א׳ יכולה המלכות לקבל חכמה, ואז נמצאת המלכות בסוד רביעי לאבות שהיא ספירה רביעית אחר תפארת וג׳ ספירות נה״י הן אחריה ונמצא ספירת היסוד שהיא שביעית מחסד ולמטה, באפן שבעת הזווג כשיסוד ממשיך ג״ר אז הוא נקרא שביעי, ושלא בשעת הזווג שהוא ממשיך חסדים בלבד נקרא ששי.
וזה אומרו מה דהות ה׳ יבשה, דהיינו ספירה רביעית לחג״ת דז״א, במצב הא', שחג״ת הם יה״ו פשוטות ומקבלים מצד ימין דבינה חסדים לבד ומלכות ה׳ תתאה, בלי מילוי ומקבלת חכמה דשמאל בסו״ה ותראה היבשה וראיה ה״ס חכמה, אבל אי אפשר לה להאיר מחמת הדינים המתגלים בהארת השמאל בלי חסדים אתעבידת ה״א השביעי, כמו שמבואר בזהר חדש פרשת תולדות אות ה׳ וז״ל ואע״ג דאיהו שביעאה, אע״פ שמלכות היא שביעית, רביעאה איהי ביומין. היינו במצב א׳ כשהיא אחר חג״ת, בסוד מלכותא דדוד, אבל כד אתכלילת ביה ביוסף וכו׳, שהוא יסוד והוא נקרא שביעי אם תחשוב את המלכות ליום ד׳, אקרי אוף איהי שביעאה, כי אחר שנתמעטה לנקודה תחת היסוד נבחנת גם היא לספירה שביעית ודא איהו ותנח התיבה וכו׳ ותנח ודאי, בסוד בא שבת בא מנוחה, בחודש השביעי ודא גיד צדיק ח״י עלמין, היינו יסוד שהוא ספירה השביעית, בגין דמניה נפיק זרע להאי יבשה, בסו"ה וביום השביעי שבת וינפש, שזו השביתה אינה חלילה הפסקת השפע, אלא אדרבה וינפש כמו מתפעל כי קנתה צורת נפש וממקומה משפיעה כל טוב לעולם, לכל הדבוק בה, ולא צריכים לשום פעולה חדשה, אלא להדבק בה דוגמת הנפש המלובש בגוף אשר כח הנפשי החיוני אינו מקבל לעולם שום צורה חדשה, וכל זמן שהגוף דבוק בנפשו הוא מושך שפע החיים ממנה תמיד והשפע נפסקת ביום הפרד הימנה, מה שאין כן בששת ימי המעשה טרם שנתגלה צורת הנפש, לא היתה מציאות ההשפעה נגלית אלא בפעולת המעשה של אותו יום בצורה חדשה.