זהר

שיב) ות״ח, דלא אתקרי אברהם שלים בהאי חסד, עד דאתגלייא יו״ד דאמה. וכיון דאתגלי אקרי שלים, הה״ד התהלך לפני והיה תמים, תמים ממש. וכתיב ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני. מאי קא מיירי, רישא וסיפא. אלא כל דגלי האי יו״ד, ואסתמר דלא עייליה ליו״ד ברשותא אחרא. ליהוי שלים לעלמא דאתי, ולהוי צריר בצרורא דחיי. מאי ברשותא אחרא. דכתיב ובעל בת אל נכר. ובגין כך כתיב, ואהיה תמים לו, דכיון דהוא תמים בגלוייא דיו״ד, ואשתמרה מעוני.

פירוש הסולם

שיב) ות״ח דלא אתקרי וכו׳: ובוא וראה, שאברהם לא נקרא שלם בחסד הזה, עד שנתגלתה הי׳ של האמה, דהיינו עטרת יסוד, וכיון שנתגלתה נקרא שלם, ז"ש התהלך לפני והיה תמים, תמים ממש. (כמ״ש לעיל בסמוך) וכתוב ואהיה תמים לו ואשתמרה מעוני. שואל, מה זה אומר, היחס של ראש הכתוב אל סופו. ומשיב, אלא כל מי שמגלה י׳ ההיא, דהיינו שמגלה החכמה שבעטרת יסוד, ונשמר שלא יכניס את הי׳ לרשות אחר, דס״א, יהיה שלם לעולם הבא, ויהיה צרור בצרור החיים. דהיינו שנשמתו תכלל במלכות הנקראת צרור החיים, משום שג' הקוין מתקשרים בה לצרור אחד. מהו ברשות אחר. היינו שכתוב, ובעל בת אל נכר. דהיינו המלכות דס״א המושכת החכמה ממעלה למטה. ומשום זה כתוב, ואהיה תמים לו, כיון שהוא תמים בגילוי הי׳, דהיינו בבחינת עטרת יסוד, המאירה ממטה למעלה. אז ואשתמרה מעוני, שלא להתדבק בבת אל נכר. כנ״ל.