זהר

שיא) ותאנא בצניעותא דספרא, אתפשט דכורא ואתתקן בתקונוי. אתתקן תקונא דכסותא דכיא. והאי הויא אמה דכיא. ארכיה דההוא אמה, מאתן וארבעין ותמניא עלמין. וכלהו תליין בפומא דאמה, דאתקרי יו״ד. וכיון דאתגלייא יו״ד פומיה דאמה, אתגלי חסד עלאה. והאי אמה חסד הוא דאתקרי, ותלי בהאי פום אמה. ולא אקרי חסד, עד דאתגלייא יו״ד דפום אמה. [1]

פירוש הסולם

שיא) ותאנא בצניעותא דספרא וכו׳: ולמדנו, בספרא דצניעותא, הזכר נתפשט ונתתקן בתקונין שלו. ונתתקן התקון דכסות נקיה, וזו נעשית אמה נקיה, ארכו של אמה ההיא, רמ״ח עולמות. וכולם תלוים בפי האמה הנקרא י׳, וכיון שנגלית הי׳ שהיא פי האמה, נגלה החסד העליון. ואמה זו נקראת חסד, ותלויה בפי אמה הזו, ואינה נקראת חסד, עד שנגלית הי׳ של פי האמה.
פירוש. אחר שביאר גדלות א׳ דז״א, שה״ס התפשטות נה״י שלו (המובא לעיל אות ש״ז) וביאר בנין הנוקבא במצב הא' שהיא כולה ה׳ גבורות דשמאל (כנ״ל אות ש״ח) מבאר עתה גדלות ב׳ דז״א, הנבחן בעיקר בתקון היסוד, שיהיה ראוי להולדת נשמות ע״י זווגו עם הנוקבא. ומקור ההפרש הוא, כי נה״י דגדלות א', הם כולם רק חסדים ואין בהם גילוי חכמה שבשמאל. (כמ״ש לעיל אות ש"ז) ועייל בהאי אתר כל רחמין וכל סטרא דרחמי, שפירושו שאפילו צד שמאל שבו נעשה לסטרא דרחמי, דהיינו לגורם יציאת החסדים. אבל עתה בגדלות ב׳ דז״א, נעשה תקון היסוד, שה״ס קו אמצעי שבנה״י אלו דגדלות ב׳, שתגלה גם חכמה עם החסדים. ותקון זה נקרא גילוי פי האמה, שה״ס עטרת היסוד, הנקראת י׳, שהיא בחינת המלכות המקבלת מג׳ קוין הנקראים נה״י. ונודע, שבמלכות מתגלה החכמה. ע״כ נקראת עטרת יסוד, י׳, הרומזת על חכמה תתאה. אמנם עיקר השם חכמה תתאה אינו בעטרת היסוד דז״א, אלא בנוקבא הנפרדת. כמ״ש לפנינו.
והנה נתבאר שעיקר ההפרש מגדלות א׳ לגדלות ב׳, הוא, שבנה״י דגדלות א', אין שם גילוי כלל לחכמה שבשמאל, כי אפילו השמאל אינו משמש שם אלא גורם לחסדים. אבל בנה"י דגדלות ב׳ יש שם גילוי הן לחסדים והן לחכמה. גם נודע שגילוי הארת החכמה שבשמאל מביא טהרה (כמ״ש לעיל תזריע דף מ״ה ד"ה אמנם. ע״ש).
וז״ש, אתפשט דכורא ואתתקן בתקונוי. דהיינו בתקונים דגדלות ב׳ הנ״ל. אתתקן תקונא דכסותא דכיא. כי הקו האמצעי המשפיע חכמה אינו משפיע אלא בכסות, המכסה את הג״ר דחכמה, כי הכסות אינה משפיעה רק ממטה למעלה שהוא ו״ק דחכמה (כנ״ל ב״א דף ס׳ ד״ה מחלוקת) וזה נבחן לכסותא דכיא. אבל אם הכסות מעכבת לגמרי על השפעת החכמה, היא נקראת כסותא סתם. ולא כסותא דכיא. והאי הויא אמה דכיא, והיסוד עצמו שה״ס חסד, נקרא אמה דכיא, אחר שמשפיע גם חכמה. כי הטהרה באה רק ע״י גילוי החכמה. ולפיכך, בגדלות א׳, לא היו נחשבים לכסותא דכיא ולאמה דכיא, משום שהחכמה נעלמת שם לגמרי כנ״ל.
וכבר נתבאר סוד המספר רמ״ח, שה״ס גילוי מוחין דו"ק, בסוד זכר, עם ו״ה, שמצוה לגלותם (כנ״ל אות ש״ט). אמנם יש להבין למה בת״ת, קורא אותם רמ"ח תקונים, ובנוקבא קורא אותם, רמ"ח אורחין (כנ״ל אות ש״י) וכאן ביסוד, קורא אותם רמ״ח עלמין, והענין הוא, כי שם בז״א, עוד לא פעלו כלל רמ״ח אלו, כי שם עוד אין מתגלה החכמה, המרומזת ברמ״ח, אלא שם נעשו שורש התקונים לאלו הרמ״ח, שבשעה שיגלו החכמה לא יגלו אלא ע״י תקונים אלו. אבל עוד לא פעלו להעלים הג״ר דחכמה. כי גם ו״ק דחכמה לא נגלו שם. וע״כ נקראים שם רמ"ח תקונים. אבל כאן ביסוד דגדלות ב׳, שכבר פועלים לגלות הו"ק דחכמה, ע״כ מכונים רמ"ח עלמין, מלשון העלם, על שהם מעלימים הג״ר דחכמה. אמנם מקום גילוי ו״ק דחכמה אינו ביסוד אלא במלכות, וע״כ הם נקראים בה ו״ק אורחין. כי בה הם עושים דרכים לגלות ו״ק דחכמה.
וז״ש ארכיה דההוא אמה, היינו מדת החכמה הנגלית על ידי היסוד, כי אורך רומז על חכמה. הוא רמ״ח עלמין, שה״ס השיעור של ו"ק דחכמה, בסוד שמי עם זכרי, הוא רמ״ח, כנ״ל וכלהו תליין בפומא דאמה דאתקרי י', דהיינו בעטרת יסוד, הנבחנת למלכות, שהיא מקבלת מכל ג׳ קוין נה"י כנ״ל. ובה מקום גילוי של רמ״ח עלמין, שע״כ הם נקראים בה רמ״ח אורחין כנ״ל. וכיון דאתגליא י׳ פומיה דאמה, אתגלי חסד עלאה, היינו חסד דאו״א עלאין, הנקרא אוירא דכיא. כי אחר שנגלה החכמה נמצא החסד שביסוד בבחינת אוירא דכיא. אבל מטרם שנגלית החכמה, אפילו שהוא מקבל חסד דאו״א עלאין, שהוא אוירא דכיא, הוא נעשה בו לחסד סתם, שאינו דכיא, משום שחסר מחכמה. וז״ש, ולא אקרי חסד, דהיינו חסד עלאה הטהור, עד דאתגליא י׳ דפום אמה, דהיינו אחר שמתגלה עטרת היסוד שהיא נקראת פי האמה, שה״ס גילוי החכמה, אז נקרא היסוד עצמו בשם חסד עלאה השלם.