זהר

שטו) בראשית, ב' ראשית, ראשית מאמר הוא, או נימא דבראשית איהו מאמר, אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה, וכלא סתים ביה, בראשית איהו, ומאמר איהו. כיון דנפיק ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי. מי שאילתא ההוא דברא אלה, לבתר, כד אתפשט ואשתכלל, אתעביד י"ם, וברא לתתא. וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, דא לקבל דא, ודא כגוונא דדא, ותרווייהו ב'.

פירוש הסולם

שטו) בראשית ב' ראשית, ראשית מאמר הוא, או נימא, דבראשית איהו מאמר: בראשית יורה, ב ראשית. ושואל במה שאמרו, בראשית נמי מאמר הוא, אם הכוונה הוא על ראשית שהוא מאמר, דהיינו בלי הב', או דבראשית הוא מאמר, דהיינו עם הב' אלא עד לא נפיק ואתפשט חיליה, וכלא סתים ביה, בראשית איהוומאמר איהו ומשיב, אלא מטרם שיצאה המלכות מהבינה, ומטרם שנתפשט כחה, והכל עוד סתום בה בהבינה, הוא בראשית, והוא מאמר. פירוש כי הב' דבראשית אומר לעיל (אות ש"ג) שה"ס המלכות שעלתה להבינה, וכן אומר (בתיקונים תק' ה' דף יט.) שהב' דבראשית ה"ס נקודה בהיכליה, ומבאר שם כד איהו אור מעוטף ולא אתפשט ואיהו סתים, אתקרי אויר, אור סתים באות י' נקודה בהיכליה. הרי שהב' דבראשית רומזת על עלית המלכות לבינה, שה"ס כניסת הי' לאור הבינה ונעשית אויר, וראשית יורה על הבינה (כנ"ל באות ש"ג). וז"ש עד לא נפיק ואתפשט וכו' בראשית איהו, שמטרם יציאת הי' שהיא המלכות מאור הבינה, נקראות שתיהן בראשית, ומאמר איהו, ושתיהן יחד הן מאמר דהיינו בראשית עם הב' ביחד, הוא מאמר. כי מאמר פירושו מדרגה היוצאת על זווג דהכאה, בסוד הכאת שפה אל שפה, וכיון שהזווג דהכאה נעשה על הב' דבראשית שהיא המלכות, אי אפשר לומר שראשית בלבדה שהיא בינה לבדה, תהיה מאמר, שהרי הזווג דהכאה לא נעשה על המסך דבינה. כיון דנפיק, ואתפשט מניה חילין, ראשית אקרי, והוא מאמר בלחודוי כיון שיצאה הי', שהיא המלכות, מאויר הבינה, ונתפשטו כחות הבינה, אז נקראת הבינה ראשית היא מאמר בלבדה, בלי הב' שהיא המלכות, כי כבר יצאה ממנה. מ"י שאלתא, ההוא דברא אל"ה. והיא נקראת עתה בשם מ"י, העומדת לשאלה, אותה שברא אל"ה. כלומר שהמדובר היא בסוד הארת נקודת השורק, שעוד לא נקראת אלקי"ם אלא מ"י, כי אתוון אל"ה, אע"פ שעלו לבינה, מ"מ הם סתומים, וכמו שהם מחוץ לבינה נחשבים, כמ"ש לעיל בסמוך. וברא, לשון סתום הוא. (כנ"ל בהקדמת הזהר דף מ"ח אות מ"ה ע"ש) וז"ש ההוא דברא אל"ה היינו הבינה בעת שנקראת מ"י שאז סותמת את האותיות אל"ה. מחמת חסרון החסדים כנ"ל.
לבתר כד אתפשט ואשתכלל אתעביד י"ם: אח"כ כאשר נתפשטה הבינה ונשתכללה, נעשית ים. דהיינו אחר שנתלבשה בהחסדים של נקודת החירק, שאז מתחברים אותיות אל"ה במ"י ואשתלים שמא דאלקים. נמצא שאותיות מ"י כשבאו בהשם אלקים הם נעשים שם אותיות י"ם. וברא לתתא, וכלא עביד כההוא גוונא ממש דלעילא, ואז הבינה בראה למטה, דהיינו בהנוקבא, ועשתה בה הכל באותו הדרך ממש שלמעלה. כלומר, כמו שסדר יציאת מוחין שלמעלה היה בתלת דוכתי, בסוד תלת נקודין חולם שורק חירק, כן הוציאה הבינה את המוחין בהנוקבא, ע"פ סדר ג' נקודות הללו.
דא לקבל דא, ודא כגוונא דדא, ותרווייהו ב' זו כנגד זו, וזו כעין זו, ושתיהן הן נרמזות בהב' דבראשית, זו כנגד זו, פירושו, שכל בחינה שבהנוקבא, קיבלה מהבחינה שכנגדה בהבינה. וזו כעין זו פירושו, שכל גובה המוחין שיצאו בהבינה יצאו ג"כ בהנוקבא. וכן בעת היותם בבחינת הקטנות. נרמזין שתיהן בהב' דבראשית, שה"ס נקודה בהיכליה, כמ"ש לעיל.