זהר

שטו) בשעתא דאיהי אמרת נזכירה דודיך מיין, אידכרת דהא ערלה אתייא גו אינון אוכלוסין, לערבבא חדוהא, בגין למיטל חולקא בחדווא דקודשא. וכד איהי חמת ליה, דאחיד מסאבא בשיפולי מקדשא, כדין איהי אזעירת גרמה, בגין למיהב ליה תמצית דחיק וסתים, כמה דנביע מגו אבנא. וכדין ד' יהיב לאת ק', ואת ק' אתפשט בחדווא, לנטלא חולקא מגו מקדשא.

פירוש הסולם

שטו) בשעתא דאיהי אמרה וכו': בשעה שהיא אומרת, נזכירה דודיך מיין, שה"ס המשכת הארת חכמה הנקראת יין, היא נזכרת, שהערלה, שהיא הס"א, באה בתוך המחנות דקדושה המקבלים ממנה, לערבב את השמחה, כדי לקחת חלק בשמחת הקדושה, וכשהיא רואה שהטומאה נאחזת בשולי המקדש, שהוא המלכות, כדי לינק ממנה, אז המלכות ממעטת את עצמה, כדי לתת לו תמצית דחוק וסתום כמו שנובע מתוך האבן. ואז נקראת המלכות ד', שהיא לשון דלות ועוני. והד' נותנת לאות ק', הרומזת על הקליפה היונקת מן המלכות. ואות ק' מתפשטת בשמחה לקחת חלק מן המקדש, שהוא המלכות. וז"ס הצירוף ד"ק, דא"ת ב"ש.