זהר

שה) את לעילא, והוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון, דאפיק א"ת א' ת' אלקים דא, ויהיב לשמים, כד"א בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו, והיינו את השמים, לאכללא דא בדא, ולחברא לון דא בדא, לאתקיימא כחדא, באנון חיי מלכא, מלך סתם לאתזנא מן שמים. ואת הארץ חבורא דדכר ונוקבא, דאתגליפו באתוון רשימין, וחיי מלכא דאתנגידו מן שמיא, דשמים נגדין לון לקיימא ארעא וכל אכלוסין דילה.

פירוש הסולם

שה) את לעילא, והוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון, דאפיק א"ת א' ת' אלקים דא, ויהיב לשמים, נאמר א"ת למעלה, דהיינו ​את השמים. והיא כח הכללות של כ"ב אותיות המרומזים באת. דהיינו מן א' עד ת' שהוציא אלקים זה. שהיא בינה, ונתן לשמים, שהוא ז"א. פירוש, א"ת רומז על נוקבא, כי א"ת ה"ס כללות כ"ב אותיות מא' עד ת', ואותיות הן כלים התלוים רק בהנוקבא: כי זכר ה"ס האור והנוקבא ה"ס כלים. ואומר אשר את השמים היינו הנוקבא שבגופו דז"א, שמחזה שלו ולמעלה, שהבינה האצילה אותה ביחד עם הז"א. וז"ש כד"א ​בעטרה שעטרה לו אמו וגו' כי הנוקבא הזו ה"ס עטרה שעטרה לו אמא, שהיא הבינה. והיינו את השמים לאכללא דא בדא ולחברא לון דא בדא, לאתקיימא כחדא באינון חיי מלכא, מלך סתם, לאתזנא מן שמים, והיינו שכתוב, את השמים, שהם דכר ונוקבא, להכליל אותם זה בזה, ולחברם זב"ז, שיתקיימו יחד במוחין הללו הנקראים חיי המלך, והמלך סתם שהיא הנוקבא, יהיה ניזון מן הז"א הנקרא שמים.
ואת הארץ חבורא דדכר ונוקבא, דאתגליפו באתוון רשימין: הכתוב ואת הארץ, יורה על חיבור של דכר ונוקבא, שנחקקו באותיות רשומות. פירוש כי הנוקבא שמחזה ולמעלה המרומזת בהכתוב את השמים, הוא חילא דכללא דעשרין ותרין אתוון. דהיינו רק בחינת כח דכללות כ"ב אותיות, ואינם עוד בחינת אותיות בפועל, להיותן מלמעלה מחזה. אבל הנוקבא המרומזת בהכתוב, ואת הארץ, היא בחינת כ"ב אותיות רשומות בפועל ממש, להיותן מחזה ולמטה. וז"ש דאתגליפו באתוון רשימין. דהיינו בפועל ממש. וחיי מלכא דאתנגידו מן שמיא, דשמים נגדין לון לקיימא ארעא וכל אוכלוסין דילה, וחיי המלך, שהם המוחין דהארת חכמה, הנמשכים מן השמים שהוא ז"א, הרי השמים ממשיכים אותם רק כדי לקיים הארץ וכל ההמונים שלה. כלומר שאין הז"א ממשיך מוחין הללו בשביל עצמו, להיותו מתוקן במוחין דחסדים מאוירא דכיא של או"א עלאין, אלא שממשיך אותם רק בשביל הנוקבא שמחזה ולמטה. וכל הנשמות הנמשכים ממנה.