זהר

שג) ההוא רקיעא אהדר תרין זמנין בכל יומא, בההוא נטילו דהאי רקיע אחרא, דמתדבק ביה. והאי רקיעא לא נפיק לבר מגנתא. רקיעא דא, מרקמא בכל זיני גוונין.

פירוש הסולם

שג) ההוא רקיעא אהדר וכו': רקיע הזה חוזר ב' פעמים בכל יום בנסיעה ההוא של רקיע האחר שמתדבק בו. ורקיע הזה אינו יוצא לחוץ מן גן העדן. שאינו חופף רק על הג"ע בלבד, רקיע זה מרוקם מכל מיני צבעים. שהם לבן אדום ירוק שחור, שהם חו"ג תו"מ.
פירוש. כבר ידעת שהרקיע דגן עדן הוא דעת, והרקיעים דעולם העשיה הם ת"ת הכולל חג"ת נה"י, (כנ"ל בסולם אות רצ"ב ד"ה אמנם, ע"ש ההמשך) והרקיע הזה דגן עדן מתחבר עם הרקיע דעשיה על דרך הדעת המתפשט אל חג"ת נה"י דגוף, (כמ"ש לעיל בסולם אות רצ"ב ד"ה וז"ש מה עביד) אמנם אין הדעת מתפשט אל הו"ק דת"ת אלא אם כן שהוא עולה אליו בבחינת קו אמצעי, דהיינו שהדעת מתחלק בעצמו לב' קוין חו"ב, ימין ושמאל, והת"ת שעלה אליו נעשה לקו אמצעי המחברם זה בזה ומלבישם זב"ז, ואותו שיעור הארה שהת"ת גרם שיתוסף בדעת, מקבל אותו הת"ת. כי כל השיעור שהתחתון גורם לצאת בעליון זוכה בו התחתון, (כנ"ל ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת) ואחר שהת"ת קבל הארת הדעת, הוא מתפשט למקומו לגוף. והארה זו נקראת דעת המתפשט. גם ידעת, שג' קוין נקראים ג' זמני או ג' דוכתי, (כנ"ל ב"א דף כ' ד"ה שמא) וגילוי הארתם הוא רק בבחינת נסיעה. (כנ"ל בשלח ל"ט ד"ה וג').
וז"ש ההוא רקיע אהדר תרין זמנין בכל יומא, דהיינו שהרקיע דגן עדן שה"ס דעת, מתחלק ומאיר בב' קוין ימין ושמאל, בההוא נטילו דהאי רקיע אחרא דמתדבק ביה וב' הקוין דדעת מתחברים בנסיעה ההוא של רקיע האחר דעשיה שנתדבק בו, כלומר שרקיע דעשיה שהוא ת"ת נעשה לקו אמצעי המחבר ב' קוים דדעת, בסוד הנסיעה, אשר אז מתפשטת הארת הרקיע שעל הג"ע, אל שאר הרקיעים דעשיה שהם בחינת ת"ת, כדרך הדעת המתפשט אל הגוף. אבל, והאי רקיע לא נפיק לבר מגנתא, שהוא עצמו אינו יוצא לחוץ מג"ע אל הרקיעים דעשיה, אלא הארתו מתפשט עד"ז שאמרנו.