זהר

שג) ויהי האדם לנפש חיה, לאתרקא, ולעיילא בתקונין כגוונא דא, ולאשלפא לההיא נשמתא. מדרגא לדרגא עד סופא דכל דרגין. בגין דיהוי ההיא נשמתא משתכחא בכלא, ומתפשטא בכלא. ולמהוי כלא ביחודא חד. ומאן דפסיק האי יחודא מן עלמא, כמאן דפסיק נשמתא דא, ומחזי דאית נשמתא אחרא, בר מהאי. ובגין כך, ישתצי הוא ודוכרניה מן עלמא לדרי דרין.

פירוש הסולם

שג) ויהי האדם לנפש חיה: היינו להיות מושפע ולהכנס בתקונים כעין זה, דטברקא דגושפנקא, ולהוציא נשמה ההיא ממדרגה למדרגה עד סוף כל המדרגות, דהיינו מח״ס דא״א עד המלכות שהיא סוף המדרגות, כדי שתהיה נמצאת הנשמה ההיא בכל המדרגות, ותתפשט בכל, ויהיה הכל ביחוד אחד. ומי שמפסיק יחוד זה מן העולם, דהיינו שמפריד המלכות מיחוד ג׳ קוין, הוא כמי שמפסיק נשמה זו, דהיינו כמי שפוגם במוחין דז"א, ומראה שיש נשמה אחרת חוץ מזו. דהיינו שמתדבק בסטרא אחרא, ומשום זה, יכלה הוא וזכרונו מן העולם לדורי דורות.