זהר

שג) כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא, ושלטא חויא בישא, ואחיד בה, ומשיך לה לגביה. וכד ידע משה, דחבו ישראל, ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, ידע ודאי, דהא חויא אחיד בה בסיהרא, לאמשכא לה לגביה, ואתפגימת, כדין אפיק לה לבר.

פירוש הסולם

שג) כיון דחבו ישראל בעגלא, תבת כמלקדמין סיהרא לאתפגמא: כיון שישראל חטאו בעגל, חזרה הלבנה להפגם כמקודם מתן תורה. ושלטא חויא בישא ואחיד בה ומשיך לה לגביה, ושלט בה נחש הרע ונאחז בה, ומשך אותה אליו. וכד ידע משה דחבו ישראל, ואתעבר מנייהו אינון זיינין קדישין עלאין, וכאשר ידע משה שחטאו ישראל, ונעבר מהם אותם עדיים הקדושים העליונים, ידע ודאי דהא חויא אחיד בה בסיהרא לאמשכא לה לגביה ואתפגימת, ידע בבירור, אשר הנחש נאחז בה בהלבנה, שהיא הנוקבא, להמשיכה אליו, ונפגמה, כדין אפיק לה לבר, אז הוציא אותה לחוץ. דהיינו כמ"ש ומשה יקח את האהל ונטה לו מחוץ למחנה וגו'. ואהל היא השכינה כנ"ל.