זהר

שב) כד אכיל בשרא, מההוא בשרא אתענג בשרא דיליה, ואתערב דא בדא, ואתרבי גופא מניה, ומההוא ענג, גופא חטא בכמה חטאין. אמר קב"ה כפרה על גופא בשרא. בשרא אכיל, ובשרא אתרבי מיניה, וביה חטא, בג"כ לכפרא על גופיה בשרא. ובשרא דאכיל בשרא, עביד דמא לגופא, בג"כ דמא דאשתאר מההוא בשרא לבר, אתעתד לכפרא על דמא, דאתעביד מההוא בשרא דיליה, דכתיב כי הדם הוא בנפש יכפר.

פירוש הסולם

שב) כד אכיל וכו': כאשר האדם אוכל בשר, מתענג בשר האדם מאותו בשר ומתערבים זה בזה, בשר אדם ובשר בהמה. והגוף מתגדל ממנו. ומאותו העונג שנתענג באכילת הבשר, חוטא הגוף בכמה חטאים. אמר הקב"ה, בשר, יהיה כפרה על הגוף, דהיינו בשר הקרבן. כי בשר אכל, ובשר נתגדל ממנו בהגוף, ובו חטא. לפיכך, יהיה הבשר של הקרבן, לכפרה על גופו. ובשר, דהיינו הגוף, האוכל בשר, עושה דם בהגוף, ומשום זה, דם הנשאר מבחוץ שנשאר מהכשר של הקרבן, מזומן לכפר על הדם של האדם שנעשה מאותו הבשר של הבהמה. שכתוב ​כי הדם הוא בנפש יכפר.
פנימיות הדברים. וצריך שתזכור כל המתבאר לעיל פרשת נח דף מ"ח אות ק"ל בהסולם עש"ה ואין להכפיל דברים. היוצא משם שהכלי דבשר שבכל פרצוף הוא מחוסר שלמות, משום שהמאציל לא תקן רק בחינת ו"ק של הכלי דבשר, להמשכת ו"ק דאור החיה, דהיינו לבחינת הארה שממטה למעלה, והג"ר דכלי דבשר שהוא המשכת האור ממעלה למטה, נמצאים עוד בשבירה, שהם הקליפות וס"א שלא יתוקנו מטרם גמר התקון, וה"ס האיסור של עץ הדעת, שהמשיך האורות ממעלה למטה, דהיינו להשלים הג"ר דכלי דבשר. כמ"ש שם עש"ה. גם נתבאר שם סוד הקרבנות לכפרת עונות, שע"י המ"ן העולה מהקרבן נעשה זווג עליון, שבתחילת הזווג נמשך מג"ר הללו דחיה, ותכף הם מתבטלים אשר מרגע זו מטרם שנתבטלו מקבלים הקליפות, ועי"ז נפרדים מהקדושה עש"ה.
וזה אמרו כאן, קב"ה עביד רוח בני נשא וכו' רוח בני האדם העולה היא למעלה, ורוח הבהמה היא למטה. כי רק בחינת האדם נעשה מתוקן לקדושה, וניתן לו הרוח חיה, שיאיר ממטה למעלה. כנ"ל. אבל רוח הבהמה יורדת למטה, שהיא נוטה לקבל רק ממעלה למטה, מבחינת ג"ר דבשר כנ"ל. וז"ש עד לא חטא וכו' לכם יהיה לאכלה ולא יתיר. שלא הותר לו אלא עשב ולא בשר. והוא מטעם, שרוח הבהמה יורדת למטה, ויכול בשר בהמה להזיק לו ולהחטיאו שימשיך גם הוא ממעלה למטה כמעשה עצה"ד. כיון דחטא ויצה"ר אשתאיב בגופא וכו' אתא נח וכו' אקריב קרבן. כי מאחר שהקליפות נאחזו בהגוף ע"י אכילות עצה"ד דהיינו שיש להם כח להחטיאו תמיד כנ"ל, עתה אין תקון אחר אלא להקריב קרבן. כי ע"י הקרבן נמשך לס"א השפע שממעלה למטה המיוחס להם, ואז תכף מתפרדים מגוף האדם. (כנ"ל בפרשת נח אות ק"ל עש"ה.) ואחר שהקריב קרבן, יכול להעלות מ"ן ולתקן אותו התקון של הקרבן גם באכילתו עצמו את בשר בהמה, וע"י הזווג שגורם למעלה באכילתו מפריד הקליפות כמו הקרבן, בסו"ה ​זה השלחן אשר לפני ה'. וז"ש אמר קב"ה מכאן ולהלאה הואיל וגופא אשתאיב מההוא יצה"ר יתענג גופא כמה דאתחזי ליה, שהקב"ה אמר, כיון שהיצה"ר להמשיך ממעלה למטה כבר נבלע בגוף, ע"כ אכילת בשר בהמה לא יקלקלו יותר, אלא אדרבה אם יתענג הגוף כמו שראוי, דהיינו שיעלה מ"ן באכילתו כמו בקרבן, הרי או יפריד את יצה"ר הזה מהגוף, וע"כ אמר יתענג גופא כמה דאתחזי ליה. וז"ש ואתערב דא בדא ואתרבי גופא מניה, כי ע"י התערבות בשר בהמה בבשר האדם הוא מעלה מ"ן לזווג עליון, אשר בתחילתו יורד בחינת ג"ר החסרות לגוף, ומטרם שנפסק מקבל אותו גם גוף האדם, והוא נגדל ממנו, כלומר שמקבל תקון לבחי' ג"ר החסדים לבשר הגוף, כנ"ל אצל קרבן. וז"ש ואתרבי גופא, דהיינו שקונה בחינת גדלות. אמנם אם אינו אוכל בקדושה וטהרה ואכילתו אינו כמו קרבן, נמצא הבשר בהמה שאוכל, שמקלקלו עוד יותר, וז"ש ומההוא ענג גופא חטא בכמה חטאין. ומ"מ הותר לו לאכול, כי אמר הקב"ה כפרה על גופא בשרא, שאין כפרה אחרת על עון דעצה"ד אלא בשר שאוכל בטהרה כנ"ל. לפיכך בשרא אכיל ובשרא אתרבי מניה, שאם אוכל בטהרה הרי בשר הגוף מתגדל משפע הזווג בתחילתו כנ"ל. וביה חטא, ואם אינו אוכל בטהרה, נמצא שמתקלקל עוד יותר וחוטא בו. ובג"כ לכפרא על גופיה בשרא, כלומר, גם אחר שחטא מכח אכילת הבשר, אין תקנה אחרת לכפר על הגוף רק ע"י שיחזור ויאכל בשר בטהרה. כנ"ל.
אמנם בשר בהמה עצמו, אינו מתערב בגוף האדם להגדילו, שהוא מטעם, רוח הבהמה היורדת היא למטה, שהיה מתערב על ידי זה ברוח האדם. וע"כ נעשה תקון, שהבשר בהמה מתהפך ונעשה דם בגוף האדם, ומדם הזה מתגדל גוף האדם, ולא מבשר. ויש עוד תקון נוסף, שהיא התקון שלא לאכול דם, וכן תקון הזריקה על גבי מזבח, שזה מכפר על הדם שנעשה מבשר בהמה שבא בפנימיות הגוף. וז"ש ובג"כ דמא דאשתאר מההוא בשרא לבר, דהיינו דם הבהמה שאסור לאכלו, ונאמר עליו ​על הארץ תשפכנו כמים, ונשאר מחוץ לגוף האדם, אתעתד לכפרא על דמא דאתעביד מההוא בשרא דיליה, שהוא מכפר על הדם שנעשה מבשר הבהמה, שנשאר בגוף האדם. כמבואר.