זהר

שב) הכא אית לגלאה מלה חדא, כל זמנא דההוא ימינא, הוה לארחשא ניסא, הוה אתקיף בהאי מזמור, ושוי ליה לקמיה, לאתקפא ביה, כאבא דאתקיף ימיניה בחדוי דבריה לקמיה, ואמר מאן הוא דיקרב לגבי ברי. כיון דסרח לגבי אבוי, שוי אבוי ידוי על כתפוי לאחורא, ושדייה בידא דשנאוי.

פירוש הסולם

שב) הכא אית לגלאה וכו': כאן יש לגלות דבר אחד. כל זמן שימין ההוא, חסד, היה רוצה לעשות נס, היה מחזיק באותו מזמור, ונתן את ישראל, שהשכינה מלובשת בהם, לפניו. להחזיק בו, כמו אב שימינו מחזיק במקום החזה של בנו לפניו, ואומר, מי הוא שיקרב אל בני. כיון שחטא לאביו, נותן אביו את ידיו על כתפיו, מאחוריו, ומשליכו ביד שונאיו.