זהר

שא) ימא דקאפו, מימוי שאיב, כל מימין דעלמא, וכניש לון לגויה, ומיין אזלין ושאטין, ואשתאבן ביה. ודא נפיק מגו עלאה, וסימניה דרזא דא, מבטן מי יצא הקרח דמימוי גלידין ביה, לשאבא אחרנין.

פירוש הסולם

שא) ימא דקאפו, מימוי שאיב כל מימין דעלמא, וכניש לון לגויה, ומיין אזלין ושאטין ואשתאבן ביה: ים הקרוש שהיא מלכות שואבים מימיו לכל מימי העולם, ואוסף אותם לתוכו, והמים הולכים ומשוטטים בו לכאן ולכאן, ונשאבים בו. ודא נפיק מגו עלאה, וזה יוצא ונעשה בהמלכות מתוך העליונה, דהיינו מהבינה. וסימניה דרזא דא, מבטן מי יצא הקרח, והסימן לסוד הזה, הוא הכתוב, ​מבטן מי, דהיינו מהבינה הנק' מ"י, יצא הקרח, בהמלכות, ונעשית לים הקרוש. דמימוי גלידין ביה לשאבא אחרנין, שמימיו נקרשים בו בכדי שישאב מים אחרים. כלומר, שמטבע מים קרושים, אשר נעשה בהם נקבים חלולים מרובים, וע"כ, אם שופכים עליהם מים, הקרח בולע ומקבל אותם ונמצאו שע"י הקרישה, נעשו המים לבית קבול, לקבל מים אחרים.
פירוש, כי עתה מבאר בהסברה רחבה, ענין החיוב להתלבשות החכמה בחסדים. ואומר ימא דקאפו וכו' כי בעת שהמלכות מקבלת החכמה בסוד נקודת השורק ונקראת ים כנ"ל, היא נעשית אז ים הקרוש. כלומר, שהאורות נקרשים ונסתמים בתוכם ואינם מושפעים ממנה ולחוץ, ונעשה בה תקון זה, כל עוד שהחכמה היא בלי חסדים, שהיא מזקת לתחתונים כנ"ל, וע"כ האורות קרושים בתוכה ואינם מושפעים לתחתונים.
וז"ש ימא דקאפו, מימוי שאיב כל מימין דעלמא, וכניש לון לגויה המלכות היא ים הקרוש, בו בעת שאורותיה שואבים כל אורות העולם העליון, שהיא בינה, ואוספים אותם לתוכה, דהיינו בעת שהבינה חוזרת לראש דא"א ונעשית חכמה. ומיין אזלין ושאטין ואשתאבן ביה, ומתוך שאינם מושפעים ממנה ולחוץ נמצאים המים הולכים, ומשוטטים בה לכאן ולכאן. ועי"ז הם נשתאבים בה. פירוש, כי להלן אומר, שע"י התוקף דרוח דרומית, שה"ס החסדים הנמשכים בכח נקודת החירק, נימס הקרח שבה, וחוזרת להיות נוזלים ומשפעת לתחתונים, והנה אז אחר שבאה בשליטת רוח דרומית, כבר אינה יכולה המלכות לקבל עוד חכמה, אלא אותו אור החכמה שקבלה מכבר, בעת שהיתה קפואה, מתלבש עתה באור החסדים, שמקבלת מן הדרום. וע"כ נבחן כמו שאור החכמה הולך לכאן ולכאן, כלומר שתחילה הולך ובא אל המלכות, ואח"כ, ע"י הרוח דרומית חוזר ויוצא מתוכה ובא אל שרשו, אמנם בינתים, שואבת המלכות את אור החכמה שעברה בתוכה, וז"ש ומיין אזלין ושאטין שמימי החכמה הולכים ומשוטטים לכאן ולכאן. כי תחילה באים אליה ונקפאים בה, ואח"כ יוצאים בחזרה ממנה בכח רוח דרומית, ובינתיים ואשתאבן ביה, כי נשאב בה אור החכמה כלומר. שקלטתו בתוכה ונשאר בה תמיד, מאותו העת שהיתה קפואה עמו, ואומר ודא נפיק מגו עלאה, שענין הקרישה והקרח נמשך אל המלכות מן העליונה דהיינו מהבינה שזסו"ה, מבטן מ"י שהיא בינה הנקראת מ"י יצא הקרח.