זהר

רצח) ודא איהי נשמתא דלא אשכחת פירוקא, מע׳ דרגין לאחורא. כדין, כוכב שבתאי משיך להאי עלמא, אינון רוחין. ובגינה לא דחיל ההוא בר נש, כד שראן עלוהי, ולא אזדעזע. זכאה חולקיה דמאן דאית ליה זכו דאבהן, לסייעא בכל אינון עובדין.

פירוש הסולם

רצח) ודא איהי נשמתא וכו׳: וזו היא נשמה שלא מצאה גאולה מע׳ מדרגות לאחור. וע"כ, כוכב שבתאי משך לעולם הזה אלו ב׳ רוחות, כדי לתקנה. ובשבילה, אין האדם מפחד, כשהב׳ רוחות שורים עליו, ואינו מזדעזע. אשרי חלקו, של מי שיש לו זכות אבות, שיעזרו אותו בכל אלו הפעולות.
ביאור המאמר. נודע, שזה לעומת זה עשה אלקים, שכמו שיש ד׳ עולמות אבי"ע דקדושה כן יש כנגדם צד אחר אבי"ע דטומאה, ועיקר ההפרש שביניהם הוא, כי צד האחר דבוק בשמאל בלי ימין, וכל חיותם היא, מג"ר דחכמה דשמאל. והצד הקדוש, דבוק בקו האמצעי, המעלים ג"ר דחכמה דשמאל, והו"ק דחכמה דשמאל, הוא מיחד עם החסדים שבימין (כמ"ש בפלפה"ס אות ל"ה). וישראל דבוקים באבי"ע דקדושה. ואומות העולם באבי"ע דטומאה. וכמו שישראל עושים מעשה המצות המעוררות שרשיהם למעלה ליחוד קב"ה ושכינתיה בסוד קו האמצעי, כך יש לגדולי אומות העולם כמו לבלעם וחבריו וכדומה, מעשים המסוגלים לעורר שרשיהם למעלה להפריד קו השמאל מן הימין, ולהמשיך להם הנ"ר דחכמה דשמאל.
ואחד מהמעשים הרעים האלו, הוא, שהיו אוכלים דגים, ומיד שתו מים אחריהם. והתכוונו בזה, כי הדגים ה"ס המדרגות שיש בים, שה"ס החכמה (כמ"ש בזהר בא אות ל"ט בהסולם ע"ש) ולפיכך אכילת הדגים ה"ס אתערותא דלתתא להמשיך מדרגות של הו"ק דחכמה. והמים, שמהם מקבלים הדגים חיותם, הוא אתערותא דלתתא, להמשיך הג"ר דחכמה, כי חיות הו"ק דחכמה נמשכת מג"ר דחכמה. ולפיכך בעת שהיו רוצים לעורר למעלה הארת הג"ר דחכמה, היו אוכלים דגים, ומיד שתו אחריהם מים, בכונה, לעורר שורש החיות של הדגים הרוחנים העליונים שהוא ג"ר דחכמה, ולהמשיך למטה.
וז"ש (באות רפ"ט) טומא אתייליד ביה, בלילא, כי אותו האיש היה עוסק בהמשכת החכמה משמאל בלי ימין שהיא בחינת לילה, משום, שגורם חושך, (כבזהר בראשית א׳ דף מ"ז אות ל"ד  ד"ה נפק ע"ש) שהוא לילה. בחד יומא דסתווא, כי כן נמשכים מפעולה זו, קור וקפאון, כמו בחורף (כמ"ש בזהר בראשית א׳ דף מ"ז ד"ה ימא דקאפו ע"ש). ביומי דעולימוי, דהיינו בעת שהאדם היה במוחין הנקראים מוחין של ינוקא ועלם, שה"ס המוחין דג"ר דרוח, שאז הוא עלול לחטא בהמשכת ג"ר דחכמה ממעלה למטה (כמ"ש לעיל באות רנ"ט ד"ה ביאור עש"ה) דאכל נונא ושתא מיא, דהיינו שנתפתה למעשים רעים של צד האחר, למשוך הג"ר דחכמה דשמאל ע"י אכילת דגים ושתית מים, כמ"ש לעיל, ונפק לבר, שעי"ז נפלט ויצא לחוץ מהקדושה, ונמסר לכוחות של הצד האחר. וז"ש, ובההוא שעתא הוה שליט כוכב שבתאי בעלמא. כלומר שבסבת החטא שלו, נגלתה עליו שליטת שבתאי, דהיינו שנמסר אליו. שהוא שליטת השמאל של צד האחר, וחד ענפא דיליה הוה משיך לאתפשטא לתתא, היינו כח של גילוי מנעולא, שדרכו להגלות בסיום קו השמאל, בסו"ה לפתח חטאת רובץ. וע"כ הוא נחשב לענף של שבתאי, משום ששבתאי שהוא הארת השמאל בלי ימין, משמש עמו. וז"ש ונפק איהו בגילוייא דרישא, דהיינו בהגילוי של ג"ר דחכמה דשמאל. ומחא ביה על ידא דקורקפנ"י ושמרירו"ן תרין רוחין דשלטין בההוא ענפא, שב׳ מוחין אלו הם הדינים השולטים בקו שמאל. כי קורקפנ"י, הוא אותיות קור וקפאון, הנמשכים מהארת שמאל בלי ימין כנ"ל, ושמרירון, הוא אותיות שמרי רון, דהיינו שמרים המעורבים ברינה שלו, שבהיותו מתחבר בענף של שבתאי, שהוא כח דין קשה של מנעולא, הנה אע"פ שהוא משתלט עליו ומבטל כחו, כי ב׳ הרוחות שולטים עליו כנ"ל, עם כל זה, השמרים דהיינו הדינים של הענף, מתערבים באור השמאל שלו, ואינו נקי כל כך וע"כ נקרא שמרירון. ולפיכך ג׳ בחינות דינין אלו, שהם ב׳ דינים דב' רוחין, שהם הקפאון מקורקפנ"י, והשמרים דשמרירו"ן. ודין הג׳ שהוא כח הדין של מנעולא שבענף דשבתאי. מכים ודנים אותו האיש, שהמשיך הג"ר דשמאל, ע"י אכילת דגים ושתיית מים אחריהם. וז"ש וכך אתמחי האי בר נש, רשמו ביה תרין רשימין סומקין, כי השמאל ה"ס צבע אדום, וע"כ רשימות המכות של ב׳ רוחות, הן אדומות, כי ב׳ רוחין הם משמאל, כנ"ל. וההוא ענפא רשים ביה ההוא רשימו אוכמא, כי צבע המלכות דמדת הדין הנקרא מנעולא, שה"ס הכח שבענף דשבתאי, הוא צבע שחור (כמ"ש באדרא רבא אות רי"ד). דהא מילוי דשבתאי באוכם אשתמש. כי היא משתמש תמיד בענף ההוא, שהוא צבע שחור.
וז"ש (באות רפ"ח) על כתפיה שמאלא אית תלת רשימין, כ׳ סומקין וחד אוכם, דהיינו מחמת שע׳"י מעשיו נמסר לרוחות דשבתאי וענף שלו שייסרוהו, וב׳ הרוחות שהם מדינין שבשמאל שהוא אדום, רשמו בו ב׳ רשימות אדומות, והענף, שהוא כח הדין שנמשך ממלכות דמדת הדין הנקראת מנעולא, שהצבע שלה הוא שחור, ע"כ רושם המכה שלו הוא שחור. כנ"ל. והנה באמת כח הדין הזה שבענף דשבתאי, שהוא ממנעולא היה צריך לבטל את החכמה דשמאל שממנה נמשכים הדינים שבב' רוחין. אלא שזהו פעולת שבתאי שמשליט הרוחות על הענף, וכחם גדול מכוחו, וע"כ אין החכמה דשמאל מתבטלת מהם, אמנם כל זה הוא בתחילה, אבל לבסוף, מתגבר כח המנעולא על ב׳ רוחין, ומבטל החכמה שלהם יחד עם הדינין שבהם, הנמשכים ממנה. וז"ש, ברם אוכם אית ליה תועלתא, האי משיך לאתקרבא בבני נשא וכו', כלומר אח"ב כשישתלט כח השחור שבענף על ב׳ רוחין, יש תועלת בשחור הזה, כי יבטל אז הדינים שבחכמה דשמאל, אשר הקשה שבדינים ההם, הוא שמוכרח להתבודד מבני אדם כמו מצורע, (כמ"ש להלן באות רצ"א) אלא למיתב בדיורא עציב, ולאתפרשא מן בני נשא, ואחר שיתגבר כח השחור, שהוא מנעולא יבטל החכמה עם הדינים האלו, ויוכל להתקרב לבני אדם ולהתחבר עמהם דלא יחשבון ליה כסגירא, שלא יחזיקוהו כמו מצורע, שנאמר עליו בדד ישב מחוץ למחנה. וזו היא התועלת הנמשכת מן השחור.
והנה כנגד אלו ג"ר דחכמה, שהצד האחר, שבתאי והרוחות שלו, דבקים בהם, יש לישראל ג"ר המאירים בשבת במלכות. וז"ש (באות ר"צ) ורזא דא שליט בעמא דשבתאי, שבהדבקים בשבתאי שולטים אלו הדינים הנ"ל, ולא בעמא קדישא וכו' בקב"ה בלחודוי, כי ישראל דבוקים בהקב"ה שה"ס קו האמצעי. ובכדי שיכירו וידעו ההפרש מהדבקים בקב"ה אל הדבקים בצד האחר, ואצטריך לון לאחזאה חדוה ומיכלא ומשתייא וכו', שכלפי העינויים והיסורים שיש לדבקים בצד האחר, יש מנוחה ותענוג ושמחה לדבקים בהקב"ה, ביום השבת. וז"ש, (באות רצא) דלאו הכי אינון דאחידן בכוכביא דשבתאי, דאצטריך לון לאתענאה ולאחזאה עציבו וכו׳ וכדין, אחר שמתיסרים בכל היסורים האלו, אלין רוחין קרקפונ"י ושמרירו"ן אתמשכין עליה, אז נמשכים עליו ב׳ רוחות האלו, ואודעין ליה מלין דעלמא, שמודיעים לו דברים של העולם, כלומר, דברים נעלמים, שה"ס ג"ר דחכמה, באמשכותא דשבתאי ע"י השמאל בלי ימין, שהיא המשכת שבתאי.
וז"ש (באות רצ"ב) דאית ב"נ דאתיילידו כד שלטא ענפא דא, דהיינו מחמת העונות שבגלגולים הקודמים הם נולדים תחת שליטת הענף דשבתאי וב׳ רוחות השולטים עליו. ואינון עציבין תדיר, דהיינו שמתיסרים ביסורין הנ"ל כדי להמשיך עליהם הרוחות דשבתאי ולינק מג"ר דחכמה דשמאל, דלא חדאן לעלמין, מחמת היסורים של הדינים דשמאל. בר אי לעאן באורייתא, וקא אתאחדאן בקב"ה, דהיינו חוץ אם עושים תשובה ומתדבקים בתורה ובהקב"ה, שהוא קו האמצעי. (וז"ש באות רצ"ג). ועם כל דא אי אית ביה בההוא ב"נ יסודין ושרשין מזכו דאבהן, דהיינו שזכות אבותיו עומדת לו, ענפא דא דנפיק משבתאי, שהיא כח הדין החזק דמנעולא, נצח ליה ואחיד ליה, שמנצח אותו ודוחה את החכמה ממנו, כנ"ל שכח הדין של הענף אע"פ שמתחילה ב' הרוחות שולטים בו עכ"ז הוא מתגבר לבסוף ושולט עליהם ומבטל החכמה מהם, ואז ניצל האדם מן היסורים של שבתאי, כי בהתבטל החכמה מתבטלים היסורים הנמשכים ממנו. כמ"ש לעיל. ברם אוכם אית ליה תועלתא. אמנם הוא נופל לקטנות משום זה. ולפיכך הוא צריך להתתקן עוד. וז"ש, ואינון תרין רוחין מתפשטין ואזלין לנוקבא דטינרא, כי מאחר שהענף דשבתאי נצח, ודחה החכמה, אז נפלו ב׳ הרוחות לקטנות, אמנם לא רצו לקבל לתוכם הקטנות מחמת הדין דמנעולא, ע"כ נתפשטו מן הענף, שבו כח המנעולא, ובאו לנקב הסלע, שה"ס הקטנות דמפתחא, כי סלע, ה"ס מלכות הממותקת בבינה, ונקב שבו, הוא הדינין דקטנות. והרויחו בזה, כי הקטנות הבאה מחמת מנעולא, אינה ראויה לשוב לגדלות. אבל קטנות דמפתחא, ראויה תמיד לקבל גדלות. דתמן מתכנשין כל רוחין ערטלאין דלא עאלין לגו פרגודא דמלכא. נשמה ערטילאה היינו נשמה מבחינת ז"ס דאחורים דמלכות, שיש בה ניצוצי ג"ר דחכמה, והאדם שהמשיכה, לא תקן אותה בקו האמצעי, וע"כ כשנפטרת מן העולם, אינה יכולה לבא לפרגוד המלך, שהוא קו האמצעי. וכל הרוחות והנשמות הערטילאות האלו מתקבצות לאותו נקב הסלע ביום השבת כמ"ש לפנינו.
וז"ש (באות רצ"ד) ואינון ערטלאין בהאי עלמא, כי להיותם מז"ס דאחורים, שהם חכמה בלי לבוש החסדים, ע"כ גם אותן הנשמות ערומות בלי לבוש מחסדים. והאדם שהמשיכה היה צריך לתקן אותה ולהמשיך לה לבוש החסדים ע"י קו האמצעי, ולא תקן אותה. ע"כ, וכד נפקי מהאי עלמא, משטטי לאעלא בההוא עלמא ונעליין תרעא וכו', כי להיותה ערומה מלבוש החסדים, אין לה מקום בעולם הבא, עד דאינון נפקין ומשטטין בעלמא, וע"כ הן יוצאית מעולם ההוא ובאות ומשוטטות בעולם הזה, למצוא איזה איש לשכון בתוכו ולהתלבש בו, שעל ידו, הן ממשיכות ניצוצי חכמה בסוד מראות הלילה. ואלין אקרון בשמחן, שכנות, כי כשהן מתלבשות באיזה אדם, הן נעשות שכנות לנשמת האדם עצמו, ונבחן, כמו שנשמת אותו האדם השיגה לעצמה שכנה, השוכנת עמה ביחד בגוף האדם.
וז"ש (באות רצ"ה) וביומא דשבתא כד אתקדש יומא, שאז נעברים כל כחות הדין והאחורים מן העולם, יש לשאול, ואינון לאן עאלין, כיון שהן נמשכות מאחורים, ובהן ניצוצי ג"ר דחכמה דשמאל, מה נעשה מהן ביום השבת. ומשיב, שנכנסים לגו נוקבא דחד טינרא דאיהו לבר מחומות גנתא וכו' כי מאחורי המלכות הנקראת גן, יש שם בסלע שבהרים החיצונים נקב אחד, שה"ס דינים דמסך של המלכות, שכל כחות השמאל נדחפים לאותו נקב, הממעט כל חכמה וכל ג"ר דשמאל, ובזה הם נכבלים, שלא יוכלו להמשיך ולעורר בכל יום השבת, איזו הארה מאורות השמאל והדינים שבהם. וגם הנשמות הערטילאות נכנסות שם ביום השבת, ומתמעטות. ומשתכחין תמן כל יומא דשבתא, ולבתר, נפקין ומשטטין בעלמא, שלאחר השבת משתחררים מכבליהם, ושוב נעשו ראוים להמשיך מג"ר דשמאל כמקודם לכן. וע"כ חוזרים ומשוטטים בעולם למצוא איש להתלבש בו. ומודיעין בחיזו דליליא מלין לבני נשא, דהיינו שמתלבשים באנשים, שעל ידיהם ממשיכים ניצוצי חכמה, הנקראים מראות הלילה, ומודיעים להם.
וז"ש (באות רצ"ו) וכד נצח וכו' אינון תרין רוחין אזלין לההוא נוקבא, דהיינו כנ"ל (אות רצ"ג) ומתעכבין תמן עד דנפיק שבתא ובמשך יום השבת נמצאים ב׳ רוחות אלו דשבתאי, מתדבקים בנשמות ערטילאות, להיותם עמהן במדור אחד. ולפיכך כיון דנפיק שבתא, ומשתחררים מכבליהם וניצוצי החכמה חוזרים להאיר בהם, נפקין אינון נשמתין, ואינון רוחין בהדייהו ומתחברן כחדא, דהיינו כמו שנתחברו יחד בנקב הסלע ביום השבת, כך יצאו מחוברים במוצאי שבת, ואז, (באות רצ"ז) ואתיין אינון תרין רוחין וחד נשמתא דגזעא דההוא בר נש ע׳ דרגין לאחורא, שאלו ב׳ רוחות דשבתאי המחוברים עם נשמה הערטילאה, שהיא נשמת אדם שנמשכה מע׳ מדרגות דאחורים של המלכות, כי ז׳ ספירות שבאחורים של המלכות שכל אחת מהן כלולה מעשר, הן ע׳ מדרגות דאחורים. וב׳ הרוחות ואותה הנשמה, באות ושארן על ההוא בר נש, ששורות על האדם שנולד בשליטת ענף של שבתאי כנ"ל (באות רצ"ב) רוחא כתר רוחא, שמתלבשים בו רוח אחר רוח, עם הנשמה הערטילאית, ואודעי ליה מלין בעלמא, שמודיעים לו דברים שבעולם, כלומר דברים שהם בהעלם, דהיינו חכמה.
ויש לדעת, שע"י התחברות הנשמה הערטילאית עם ב׳ רוחות דשבתאי, נתבטלו מן הנשמה הערטילאית ניצוצי ג"ר דחכמה דשמאל שמהם כל היסורים והדינים, ונשארה רק בו"ק דחכמה דשמאל. ונבחן, שהנשמה הזו מצאה לה מנוחה מן היסורין והדינים, ע"י חיבורה עם ב׳ הרוחות. והטעם הוא, כי בתוך ב׳ הריחות היו השמרים דדינין דמנעולא מעורבים בהם, ובעיקר ברוח הנקרא שמרירו"ן. כנ"ל (בביאור אות רפ"ט) ואע"פ שב׳ הרוחית לא היו מקפידים על השמרים ההם כדרך הקליפות, עכ"ז הנשמה להיותה מקדושה, היא מקפדת על השמרים, ומתמעטת על ידיהם מג"ר דחכמה דשמאל, ומתוך זה נפטרה מהדינים דשמאל. ונמצא שהנשמה מצאה מנוחה ע"י חיבורה עם ב׳ הרוחין.
וז"ש, מנייהו קשוט מסטרא דנשמתא ערטילאה, שחלק מן ניצוצי החכמה שהאדם מקבל מן הנשמה הערטילאית היא אמת, דהיינו על דרך הקדושה, שהיא ו"ק דחכמה, משום, דהא אשכחא תמן נייחא, כי הנשמה כבר מצאה מנוחה ע"י חיבורה עם ב׳ רוחות, ואינה ממשיכה אלא ו"ק דחכמה, שהיא המשכה אמיתית. ומנייהו לאו קשוט מסטרא דאינון רוחין, כי הם מעורבים עם שמרי הדינים ועכ"ז הם מתעלמים מהם וממשיכים החכמה. כי כן דרך הקליפות, ולזמנין אינון רוחין אודעין ליה מלי קשוט לזמן קריב, שגם הן אינן ממשיכות אלא ו"ק דחכמה דשמאל. אבל זהו לזמן קרוב, ולאחר זמן חוזרים לדרכם.
וז"ש (באות רצ"ח) ודא איהי נשמתא דלא אשכחת פירוקא מע׳ דרגין לאחורא, שנשמה ערטילאית זו לא מצאה פדות מז' מדרגות האחורים שהיא נמשכת מהם, כדין כוכב שבתאי משיך להאי עלמא אינון רוחין, עד שכוכב שבתאי המשיך את ב׳ הרוחות שלו לעולם הזה, שיתחברו עם הנשמה הערטילאית כנ"ל, ואז מצאה הנשמה פדות ומנוחה מהדינין דאחורים שבה. כנ"ל.
אמנם יש לשאול, כיון שהאיש כבר נוצח על ידי הענף דשבתאי, ונתאחד עם כח המנעולא שבו, שעי"ז נדחה האדם מן החכמה דשמאל, ונפטר ונח מן הדינים הבאים עמה, כנ"ל (בביאור אות רצ"ג ע"ש) וא"כ איך אפשר שיוכל לקבל עתה חכמה מהרוחות ומהנשמה, הרי כח המנעולא שבו דוחה החכמה. והענין הוא, כי כמו שב׳ רוחות יש להם כח לשלוט על הענף ולהשקיט כח המנעולא שבו, כנ"ל, (בביאור אות רפ"ט ע"ש) לפיכך גם יש להם כח להשקיט כח המנעולא שבאדם, ולעורר בו החכמה דשמאל.
אבל יש לשאול, כיון שהאדם, אחר שנוצח על ידי מנעולא כבר נח מהדינים והיסורין שהיו לו, (כנ"ל בביאור אות רצ"ג) א"כ למה לא פחד ולא נזדעזע מחזרת היסורים, ובא להתדבק שוב בחכמה דשמאל של ב׳ הרוחות. וז"ש, ובגינה, בשביל הנשמה הערטילאית הבאה ביחד עם ב׳ הרוחות, לא דחיל ההוא בר נש כד שראן עלוהי, ולא אזדעזע. שבשביל הנשמה הערטילאית, שכבר מצאה מנוחה ע"י דבקותה בב' רוחות, כנ"ל (בביאור אות רצ"ז ע"ש) האדם אינו מפחד מב׳ רוחות, אולי יחזור שוב לדינים ויסורים על ידיהם, כמקודם, כי הוא מתדבק עתה בנשמה המחוברת בב׳ הרוחות, שהיא במנוחה מדינין, מחמת שמקבלת רק ו"ק דחכמה (כנ"ל בביאור אות רצ"ז ע"ש) ואז מובטח גם האדם להיות במנוחה. וע"כ אינו מפחד עתה מפני הארת החכמה דשמאל שברוחות.