זהר

רצב) בגנתא דעדן דלתתא, רקיעא דקיימא עליה, אית ביה רזין עלאין, כד עבד קב"ה רקיעא אייתי אש ומים, מגו כורסי יקריה, ושתף לון כחדא, ועבד מנהון רקיעא לתתא, ואתפשטו עד דמטו לההוא אתר דגנתא דעדן, ויתבו. מה עבד קב"ה. נטל משמים עלאין קדישין, אש ומים אחרנין דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגליין ולא אתגליין, ומאינון אש ומים, דאתנטלו משמים עלאין, עבד מנייהו מתיחו דרקיעא, ומתח ליה על האי גנתא דלתתא, ומתחבר גו רקיעא אחרא.

פירוש הסולם

רצב) בגנתא דעדן דלתתא וכו': בגן עדן שלמטה, דהיינו ג"ע הארץ, הרקיע העומד עליו יש בו סודות עליונים. כשעשה הקב"ה את הרקיע, הביא אש ומים מכסא הכבוד, שהוא עולם הבריאה, וחברם יחד, ועשה מהם רקיע למטה. על הארץ שלנו. ונתפשטו עד שהגיעו למקום ההוא של גן עדן, וישבו. כלומר, שלא נתפשטו יותר. מה עשה הקב"ה, לקח משמים עליונים הקדושים, שהם חו"ב דז"א הנקרא שמים דאצילות, אש ומים אחרים, הנמצאים ואינם נמצאים המתגלים ואינם מתגלים, ומאלו אש ומים שנלקחו משמים העליונים עשה מהם התפשטות הרקיע, ופרש אותם על גן עדן שלמטה, והרקיע הזה שהוא דעת, מתחבר עם הרקיע האחר. שעל הארץ שלנו, שהוא ת"ת.
ביאור המאמר. תחלה צריך שתבין, מה שלפעמים אנו מבארים, שהרקיע הוא סיום החדש שנעשה בכל מדרגה, מחמת עלית המלכות לבינה דכל מדרגה. ופעמים אנו אומרים, שקו האמצעי נקרא רקיע, שהוא השמים דהיינו ת"ת. והענין הוא, כי הסיום החדש נעשה בסוד נקודת החולם, ששם עלתה המלכות לבינה. אמנם עם יציאת נקודת השורק, שהוא קו שמאל, נעשה מחלוקת, שרצה לבטל לגמרי הסיום הזה ולהאיר ממעלה למטה. עד שבא קו אמצעי והכריע שהשמאל יאיר רק ממטה למעלה, והסיום החדש לא יתבטל, שאז הוכרחו הבינה ותו"מ שהיו למטה מסיום החדש, לעלות למעלה מסיום החדש ולהתחבר למדרגתם (כנ"ל באות קל"א בהסולם בז"ה וזהו שאומר באות קכ"ג) הרי שקו האמצעי עשה הסיום החדש הזה שנעשה בנקודת החולם, שיהיה קבוע וקיים תמיד. (כמ"ש שם באורך) ונמצא שסיום החדש נעשה לקביעות בקו אמצעי, שהוא מסך דחירק. וע"כ אנו קוראים פעם את הרקיע בשם סיום החדש דצמצום ב', ופעם בשם קו אמצעי.
וזהו שאומר לעיל (אות רפ"ג) שמים לתתא וארץ לתתא מנייהו, שמים לעילא וארץ לתתא מנייהו. שכמו שיש שמים וארץ באצילות, שקו האמצעי, שנקרא ז"א, הכולל חג"ת נה"י, נקרא שמים דאצילות, ומתחתיו הוא המלכות הכוללת, הנקראת ארץ. כן יש בעולם העשיה שמים וארץ, שהשמים ה"ס קו אמצעי הכולל חג"ת נה"י, ומתחתיו הוא המלכות דעשיה הנקראת ארץ.
וז"ש (באות רפ"ד) שמים לתתא אינון עשר יריעות. כי אלו חג"ת נה"י שבקו האמצעי, כוללים עשר ספירות, כי החסד כולל כח"ב, והיסוד שבו כולל מלכות דהיינו עטרת יסוד, והם עשר יריעות בסו"ה נוטה שמים כיריעה. אמנם המלכות שבו שה"ס עטרה אינה מלכות האמיתית, אלא שכלולה ביסוד, וע"כ אנו חושבים אותם רק לתשעה רקיעים. והמלכות הוא הארץ שמתחת הרקיע לגמרי, שהוא העשירית.
וכמו שהשמים דעשיה כולל עשר רקיעים כן הארץ דעשיה כוללת י' ספירות, שה"ס ז' ארצות והעליונה שבהם הוא בינה הכוללת ג"ר, והיא הארץ שאנו יושבים עליה. אמנם גם בינה זו דארצות דעשיה שאנו יושבים עליה, נחלקת לע"ס, ואנו יושבים רק בז"ת דבינה זו, שארץ ישראל היא יסוד שבהן והבינה דבינה הזו הכוללת ג"ר, ה"ס גן עדן הארץ.
והנה נתבאר שכל עשר יריעות דשמים דעשיה, הם ע"ס דת"ת הכולל חג"ת נה"י. ויש לשאול לפי"ז, מאין יצא קו האמצעי הזה, הלא קו האמצעי הוא תולדה מהכרעת ב' קוין ימין ושמאל שבבינה שה"ס אש ומים, בסוד תלת נפקי מחד חד בתלת קיימא (לעיל ב"א דף רפ"ז ד"ה תלת עש"ה) ומאיזה בינה יצא קו האמצעי דעשיה, בעת שבינה אמיתית אינה לא בעשיה ולא ביצירה.
וז"ש (באות רצ"ב) כד עבד קב"ה רקיעא אייתי אש ומים מגו כורסי יקריה, ושתף לון כחדא ועבד מנהון רקיעא לתתא. כלומר שמאש ומים שבבינה דעולם הבריאה הנקראת כסא הכבוד שקו האמצעי שתף וחבר אותם יחד, בסוד תלת נפקי מחד יצא מהם הרקיע למטה, שה"ס עשרה רקיעים דעשיה, בסוד חד בתלת קיימא. ומבריאה נמשך לעולם עשיה. והוא מטעם, כי למטה מעולם הבריאה, אין קומת בינה שקו אמצעי יחבר ב' קוין שבה.
אמנם קומת בינה שיש בעולם הבריאה נבחנת רק לחצוניות הבינה, אשר קו האמצעי היוצא ממנו אינו בחינת דעת, אלא בחינת ת"ת, שה"ס ז"ס תחתונות, וזה מספיק להיות רקיעים על ז"ת דארץ דעשיה, וגם על ארץ שאנו יושבים עליה שהיא ז"ת דבינה דארץ דעשיה, אבל גן העדן שהוא בינה דבינה דארץ דעשיה, שקו אמצעי שלה צריך להיות בחינת דעת דהיינו קו אמצעי דג"ר ממש, ואיך יספיק לזה קו אמצעי היוצא מאש ומים דבינה דבריאה, שהיא רק בחי' חיצוניות דהיינו ת"ת.
וז"ש, ואתפשטו עד דמטו לההוא אתר דגנתא דעדן, ויתבו. כי מתוך שהרקיעים ההם נמשכו מאש ומים דבינה דבריאה, שהם חצוניות ובחינת ת"ת הכולל עשר יריעות, ואם כן איך יוכלו לחופף על גן עדן, שהוא בינה דבינה דארץ דעשיה, שקו האמצעי החופף עליו, צריך להיות קו אמצעי דג"ר ממש, שהוא דעת. וע"כ כיון שהגיעו לגן עדן הארץ, ישבו, ולא יכלו להתפשט על הג"ע. ואע"פ שגם הארץ שלנו היא מבחינת בינה דארץ דעשיה, אמנם הם רק מז"ת דבינה זו, שהם ג"כ רק חצוניות הבינה, וע"כ מספיק להם קו האמצעי דאש ומים דבריאה. משא"כ הג"ע, שהיא הבינה של הבינה הזאת, שהוא ג"ר ממש, צריכים לקו אמצעי מג"ר ממש.
וז"ש, מה עבד קב"ה, נטל משמים עלאין קדשין אש ומים אחרנין וכו': דהיינו שלקח מקו האמצעי המכריע בין חו"ב, דז"א הנקרא שמים, שהוא קו האמצעי דג"ר דז"א הנקרא דעת, ומדעת הזה נתפשט הרקיע שעל גן העדן הארץ. וז"ש עבד מנייהו מתיחו דרקיעא, דהיינו הכרעה בין אש ומים שהוא קו אמצעי הנקרא רקיע, וה"ס דעת כנ"ל, ומתח ליה על גנתא דלתתא. שהיא בינה דבינה דארץ דעשיה, ומתחבר גו רקיעא אחרא, דהיינו כטבע הדעת המתחבר ומתפשט לחג"ת נה"י שהם ת"ת, כן נתחבר רקיע הזה שהוא דעת עם שאר הרקיעים דעשיה שהם ת"ת, כנ"ל.
ומה שאמר דמשתכחין ולא משתכחין, דאתגליין ולא אתגליין, בא ללמד, שאש ומים אלו, שהם הו"ב דז"א, אינם דאו"א עלאין דז"א, שהם אינם נמצאים בהשגה כלל, שבהם אין מתגלה חכמה, (כנ"ל ב"א רנ"א ד"ה נחית) אלא שהם חו"ב דישסו"ת דז"א, שבהם מתגלה החכמה בסוד הדעת, והם נמצאים בהשגה. אמנם לא במקומם בז"א, אלא אחר שמתפשטים למלכות. וז"ש, דמשתכחין ולא משתכחין דאתגליין ולא אתגליין, שמצד אחד יצא בהם הי' מאויר ומתגלה החכמה בהם ונמצאים משום זה בהשגה. ומצד אחר, לא משתכחין ולא אתגליין, שהרי במקום ז"א אינם נמצאים בהשגה, אלא אחר התפשטותם למלכות, ששם מקום גילוי החכמה. (כנ"ל ב"א דף רע"ו ד"ה ועוד).