זהר

רפ) והאי דזעיר אפין, קשישין ולא קשישין. דהא כלהו תליין ולא מתקמטי, ובג״כ חכמתא נגיד ונפיק. אבל לא חכמתא דחכמתא, דאיהי שכיכא ושקיטא. דהא תנינא דלית דידע מוחיה דעתיק יומין, בר איהו. והאי דכתיב אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, בזעיר אפין אתמר. אמר רבי שמעון, בריך ברי לקב״ה, בעלמא דין ובעלמא דאתי.

פירוש הסולם

רפ) והאי דזעיר אפין וכו׳: ואלו של ז״א, הן קשות ולא קשות. כי כולן תלויות ואינן נכפפות, ומשום זה החכמה נמשכת ויוצאת בהן, דהיינו הארת החכמה מבינה החוזרת לחכמה, שה״ס ל״ב נתיבות החכמה (כנ״ל אות ק״צ ע״ש) וה״ס בינה דחכמה, שאין חכמה זו נמשכת אלא ע״י דינים וע״כ השערות צריכות להיות קשות (כנ״ל אות רע״ג) אבל לא חכמה דחכמה, דהיינו חכמה דאור ישר בעצמה, שהיא שוככת ושקטה, במוחא סתימאה דא״א, כי למדנו, שאין מי שידע מוחו של עתיק יומין, חוץ ממנו, ומה שכתוב, אלהים הבין דרכה והוא ידע את מקומה, נאמר רק בחכמה דז"א, הנגלית, ולא בחכמה דא״א הסתום ואינו מתגלה כלל. א"ר שמעון, ברוך בני לקב״ה בעולם הזה ובעולם הבא.