רפח) והענין הוא, דע כי שם ההוי'ה יש לה ד' מילוים, והם: ע"ב ס"ג, מ"ה, ב"ן. וכל א' הוא בחינת ע"ב. כי גם שם ס"ג עם יוד אותיות המילוי, הוא ע"ג. וכן שם מ"ה עם חשבון ארבע אותיות פשוטות, הם כ"ו, ומ"ה הרי ע"א, ועם הא' היתירה שיש בשם ס"ג שנעשה ע"ג, הרי ע"ב. ושם ב"ן בבחי' אחוריו, שהוא: י' י"ה יה"ו יהו"ה, הוא ע"ב, הרי הם ג"פ ע"ב, בהתחברותם עם חשבונות אחרים כנזכר.
רפח) ג"פ ע"ב בהתחברותם עם חשבונות אחרים. שלשם ס"ג מתחברים יוד אותיות המילוי שלו, ולשם מ"ה מתחבר החשבון דאותיות הפשוט שלו, ולשם ב"ן מתחברים החשבון של האחורים שלו. אשר רק בעת חיבור החשבונות אלו הם משיגים בחינת ע"ב. הנה הרב חוזר כאן לבאר ענין ההפרש בין שפע החלב דדד ימין, לשפע החלב דדד שמאל, שביאר לעיל מבחינת הצנור, כנ"ל בדיבור הסמוך. וכאן מבאר מבחינת הע"ב רי"ו שבסוד עיבור הב' הבאים עם תשלום ב' שנים דיניקה, כי ע"ב רי"ו הם אותיות עיבור, כנודע.
והענין: כי כל עוד שאין בפרצוף זולת אור הרוח, שאז אור הרוח מתלבש בכלים דחב"ד, ואור הנפש בכלים דחג"ת. הנה אז אין הארת ע"ב יכולה להתפשט בו, אפילו בגדלות הבא לאחר עיבור ב', כנ"ל בסוד החלב הנמשך מדד שמאל, ע"ש. כי בינה עוד לא הפסיקה האחורים שלה הסותמת על אור החכמה, כנ"ל. וע"כ בינה וזו"ן מקבלים אז מע"ב, הארה סתומה בבחי' הגבורה והסיתום שבנה"י דע"ב, המאיר להם מבחינת היסוד שלו בלי זווג עם נה"י דאמא, ואז נסתמים הבינה וז"א ונוקבא גם מאור החסדים.
וביאור הדברים: כי ידעת שיסוד דאבא הוא צר ואריך, שפירושו שהוא צר מהארת חסדים, ואריך בהארת חכמה, כנודע. וע"כ אין התחתונים יכולים לקבל ממנו אפילו הארת חכמה שבו, כי הם נסתמים מחסדים. ואין אור החכמה מתקבל בפרצוף זולת באמצעות לבוש דאור החסדים. ולפיכך כל עוד שאין זווג או"א פב"פ, אשר בחינת הצר ואריך דאבא נעשה לאחד עם בחינת רחב וקצר דאמא, שאז יוצאת ההארה מיסוד דאבא מושלמת, הן דחכמה מבחינת עצמו, והן מאור החסדים מבחינת הרחבה שבנה"י דאמא, שהוא מכח התאחדותו עם יסוד דאמא. וכל עוד שאינם פב"פ, אלא שהם פב"א, שאמא עוד לא הפסיקה אחורים שלה ואינה מזדווגת עמו, נמצא הארתו של יסוד אבא סותם את התחתונים ע"י הארתו בהם, דהיינו לבינה וזו"ן, כי הם מתרוקנים אפילו מאור דחסדים. כי בחי' הצר דיסוד אבא, סותם עליהם כנ"ל.
ובשעה שבינה וזו"ן מקבלים הארת ע"ב במצב דפב"א כנ"ל, הסותם אותם מחסדים, הם נקראים בשם רי"ו, שהם ג' פעמים ע"ב, ע"ב דבינה, וע"ב דז"א, וע"ב דנוקבא, שאז נסתמים מחסדים וכח הגבורה שורה עליהם. וזהו הרמז, שרי"ו הוא בגי' ראי"ה ובגי' גבורה. כי הארת הע"ב מכונה ראי"ה, שהוא חכמה הנקרא עינים, וכיון שהמה סותמים אותם מחסדים כנ"ל, ע"כ הוא בגימטריא גבורה.
וזהו, שהחשבונות נתוספים על ס"ג מ"ה ב"ן, עד לרמז עליהם מספר ע"ב. כי בינה וזו"ן בשעה שהם כסדרם, שס"ג משפיע בהם רק מאור דחסדים שבו בלבד, בלי הארת חכמה, נקראת בינה בשם ס"ג וז"א בשם מ"ה ונוקבא בשם ב"ן, כנודע. אמנם בשעה שהארת נה"י דע"ב מתגברת להאיר בהם מטרם הזווג עם נה"י דאמא, הנה אז נפסק הזווג בס"ג שאינו יכול להשפיע עוד הארת חסדים שבו, ונמצא בעת ההיא שנשאר בעשר האותיות שלו לבד בלי החשבון שלהם. כי המלכות עם המסך ועביות שבה, המעלים או"ח בעת הזווג, נקראים בשם חשבון כנודע. ועתה כיון שמכח הארת הע"ב נפסק הזווג דחסדים מבינה,נעשה ס"ג מחוסר חשבון שלו, ונשאר במספר עשר אותיות לבד. וזהו הרמז שס"ג ועשר אותיות עולים ע"ג. כלומר בעת שס"ג מפסיק זווג החסדים שבו, ונתגלים בו עשר אותיותיו בלי זווג, הוא משום שמקבל אז הארת ע"ב הנ"ל, שעם הכולל עולה ע"ג. הרי שמספר עשר אותיות הנוספות עתה בס"ג, מראה על הפסק הארת חסדים שלו.
ואז נישאר ז"א ריקן לגמרי בלי אור, ולא נשאר רק בחינת השורש שבו שהוא הוי'ה בלי שום מילוי, הרומז על אור הנפש בכלי דכתר. כי בחינת רוח אין בו מפאת הפסק הזווג דחסדים בס"ג, כנ"ל. וזהו הרמז, שמ"ה וכ"ו עולים ע"א. כלומר, בעת שהארת ע"ב מתגלה בז"א שהוא מ"ה, אז נעלם ממנו המילוי דאלפין, שהוא אור דחסדים, ונשאר רק בהוי'ה פשוטה שהיא בגי' כ"ו. הרי שתוספת הגימטריא כ"ו באה מכה הארת ע"ב אליו, ומראה על הפסק הארת חסדים שבו.
ונוקבא דז"א, שהיא ב"ן, יורדת אז לגמרי לבחינת אחורים. כי תחילת בנין של הנוקבא דז"א מתחלת אחר גדלות דמ"ה שהוא ז"א, ובעת שז"א חוזר לקטנותו חוזרת הנוקבא לבחינת אחורים, כנודע. וזהו הרמז, שהאחורים דב"ן הוא בגימטריא ע"ב, כלומר שע"י הארת ע"ב בא הב"ן לבחינת אחורים לגמרי. הרי שבחי' ע"ב המתחברת אל הנוקבא עושה אותה לבחינת אחורים לגמרי, ונעשה מחוסר כל בנין.
והנה נתבאר היטב, סוד ג' ע"ב שהם בגי' רי"ו, שפירושו, הארת ע"ב בעת המצב דפב"א, שאז אין נה"י דאבא מתמתקים בנה"י דאמא, ונמצא אז הארת יסוד דאבא בבחינת צר ואריך, ונעשה בבינה וזו"ן סתימה גדולה, כנ"ל. וע"כ הארה זו היא בחינת גבורה, ובחינת שמאל.
וזה אמרו "אמנם הע"ב הראשון מכולם הוא מפורש יותר, ולכן אותו הע"ב נמנה לבדו וכו' וג' הע"ב האחרים נעשים רי"ו, שהם בגי' גבורה וכו', יוצאים משם הוי'ה עצמו השורש שלהם, ושם זה הוא בת"ת, וע"ב בחסד, ורי"ו בגבורה וכו', הם בגי' שדי". פירוש: כי שם ע"ב הא', הוא בחינת חכמה עצמה, שהוא עצמו אינו סובל מכל הסיתום הזה, כי הוא אינו צריך לחסדים, כי אין אור דחסדים מתחיל אלא מבינה ולמטה כנודע. ולפיכך הוא בימין. אבל ג' הע"ב האחרים שהם בינה וזו"ן המקבלים ממנו, כבר הם צריכים לחסדים, כי כל עצמותם הוא אור דחסדים, וע"כ שורה עליהם הסיתום והגבורה, וע"כ המה כולם בשמאל. וע"ב ורי"ו האלו מאירים רק בהקצוות, ונודע שעיקר הפרצוף הוא קו האמצעי שבו, שבפרצוף הרוח הוא ת"ת. ונתבאר שת"ת נשאר בעת הארת ע"ב הנ"ל, רק בבחינת שורש לבד, דהיינו הוי'ה פשוטה בלי מילוי כנ"ל. הרי שאין בקו האמצעי אלא הוי'ה פשוטה, שהוא בגי' כ"ו, והוא הנושא והמכריע אל הקצוות ששם הע"ב בימין, ורי"ו בשמאל. ומסוד הוי'ה פשוטה שבקו האמצעי מתגלה השם שד"י, שהוא הארת נה"י, כנודע. כי הוי'ה פשוטה, פירושה אור הנפש בכלי דכתר, שהוא נה"י. הרי שבחינת הארת הע"ב בדרך הנ"ל, שהם ע"ב ורי"ו וכ"ו, הם מגלים בת"ת השם שד"י. וז"ס בין שדי ילין. כלומר שאין זה שם בקביעות כן, אלא בחינת לינה.