זהר

רפח) תקונא רביעאה נפיק שערא, ואתתקן, וסליק וחפי בעלעוי, בתקרובתא דבוסמא. האי תקונא יאה ושפירא, לאתחזיא הוד והדר הוא. ותניא, הוד עלאה, נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא בעלעוי, ואתקרי הוד זקן. ומהאי הוד והדר, תליין אלין לבושי, דאתלבש בהו, ואינון פורפירא יקירא דמלכא. דכתיב הוד והדר לבשת, תקונין דאתלבש בהו, ואתתקן בהאי דיוקנא דאדם, יתיר מכל דיוקנין.

פירוש הסולם

רפח) תקונא רביעאה וכו׳: התקון הרביעי. השערות יוצאות ומתתקנות, ועולות ומכסות על לחייו, במנחת הבושם. התקון הזה נאה ויפה למראה, הוד והדר הוא. ולמדנו, הוד העליון יוצא ומתעטר ונמשך להתאחז בלחייו, ונקרא הוד זקן. ומההוד וההדר הזה תלוים אלו הלבושים שז״א מתלבש בהם, שהם הלבוש היקר של המלך. שכתוב, הוד והדר לבשת. היינו התקונים שנתלבש בהם, ונתתקן בצורת אדם הזה, יותר מבכל הצורות.
פירוש. כבר נתבאר שלולא עלית המלכות לבינה לא היו זו״ן ראוים לקבל מוחין, מפני שהמלכות שלהם היא מדת הדין שעליה היה הצמצום והמסך שלא לקבל בתוכה אור העליון. אלא ע״י עלית המלכות לבינה, קבלה המלכות הכלים דבינה, ואז ראוים זו"ן לקבל אור העליון (כנ״ל ב״א דף ז׳ ד״ה וכבר). והנה עליה זו דמלכות לבינה נבחנת כמו עיבור במעי אמו. ונוהג בכל מדרגה ומדרגה, כי בכל המדרגות יש ע״ס מחמת שכלולות זו מזו. וע״כ צריכים לעיבור הזה אפילו בג״ר. אמנם בג״ר אין צריכים לעיבור הזה מחמת עצמותם אלא מחמת התכללותם בספירות דזו״ן. משא״כ בזו"ן, שהם צריכים לעיבור זה בבחינת עצמותם, שלולא העיבור אינם ראוים לקבל אור העליון. ולפיכך בדיקנא דז״א צריכים לב׳ עבורים, עבור א׳ לצורך יציאת ו"ק. ועיבור ב׳ לצורך יציאת ג״ר דו״ק. וזה דוקא בז״א. אבל בדיקנא דא״א היה עיבור א׳ מספיק לו"ק ולג"ר דו״ק. כי תקון ב׳ היא עיבור א׳ שתיכף יצא בא״א בתקון הג', אורח פנוי משערות שהיה מספיק גם לתקון ד', שהוא האורח הפנוי משערות שבתוך שבולת הזקן (כמ״ש באות רפ״ז). אבל כאן לא יצא אורחא בשבולת הזקן, מחמת שגם ארח העליון שבשפה עלאה אינו נקי משערות, כנ״ל בדבור הסמוך. ולפיכך תקון הד׳ שבכאן, הוא עבור ב׳ לצורך קבלת ג״ר דו״ק.
וז״ש, תקונא רביעאה נפיק שערא ואתתקן וסליק וחפי בעלעוי שהשערות עלו פעם ב׳ לבינה, ללחי העליונה, להתתקן שיהיו ראוים לקבל ג״ר, הנקראים, תקרובתא דבוסמא, וע״י עליה זו קבלו הלבושים מבינה שאור העליון יוכל להתלבש בהם (כנ״ל ב״א דף ז׳ ד״ה וכבר) ולבושים אלו נקראים נה"י דבינה, וז״ש, האי תקונא יאה ושפירא לאתחזיא, הוד והדר הוא. כי ע״י תקון זה של עלית המלכות לבינה, קבל הדיקנא בחינת נה״י דבינה, כי הוד והדר הם נצח והוד (כנ״ל משפטים אות פ״ד) גם היסוד נקרא הדר. וע״כ הן רומזים על נה״י דבינה שקבל הדיקנא בתקון הזה. וז״ש ותניא הוד עלאה, דהיינו נה״י דבינה, אלא להיות כאן העיבור לג״ר דו״ק שהוא שליטת השמאל, ע״כ נכללים כולם בהוד לבד שהוא שמאל. נפיק ואתעטר ונגיד לאתאחדא בעלעוי, בלחייו, היינו תרין תפוחין המתגלים בתקון החמישי, כי ע״י עבור הזה מתגלים תרין תפוחין דז״א. וע״כ אומר נפיק ואתעטר, נפיק, היינו בתקון רביעי, ואתעטר, היינו בתקון החמישי. ואז ונגיד ואתאחד בעלעוי.
וז״ש, ומהאי הוד וחדר תליין אלין לבושי דאתלבש בהו ואינון פורפירא וכו', כי מאלו נה״י דבינה הנקראים הוד והדר, הם הלבושים שהאורות דדיקנא מתלבשים בהם שעל ידיהם יכולים לקבל האור העליון. ועליהם כתוב, הוד והדר לבשת, שהמוחין דז״א, מתלבשים בהוד והדר דבינה האלו. וז״ש, תקונין דאתלבש בהו, שהמוחין דז״א מתלבשים בהם, ואתתקן בהאי דיוקנא דאדם, שהוא ז״א, יתיר מכל דיוקנין, יותר מבכל שאר המדרגות. כי כל מדרגה מקבלת האורות בלבוש, נה״י העליונה ממנה. אבל בהן היא מטעם התכללות זו״ן בהן, כי מבחינת עצמן היו יכולים לקבל אור העליון גם בכלים שלהן עצמן בלי לבושי נה"י העליון, משא״כ ז״א, הרי מבחינת עצמו אינו ראוי לקבל אור העליון בכלים שלו, והוא צריך ללבושי נה״י דבינה לקבל בהם אור העליון, מבחינת עצמותו. וז״ש ואתתקן וכו' יתיר מכל דיוקנין. כלומר, שהוא צריך להם יותר מכל המדרגות.