זהר

רפח) א״ר אבא, פרשתא דא ברזא דחכמתא דאורייתא אתקשרא, וכלא סתים וגליא. ואורייתא כלא כהאי גוונא אשתכחת. ולית לך מלה באורייתא, דלא רשים בה שמא קדישא עלאה, דסתים וגליא. בגיני כך, סתימי דאורייתא, קדישי עליונין ירתין לה, ואתגליא בשאר בני עלמא. כגוונא דא כתיב, לספר בציון שם יי׳ ותהלתו בירושלם, דהא בציון במקדשא, שרי לאדכרא שמא קדישא כדקא חזי. ולבר בכינויו. ועל דא כלא סתים וגליא. תאנא, כל מאן דגרע את חד מאורייתא, או יוסיף את חד באורייתא, כמאן דמשקר בשמא קדישא עלאה דמלכא.

פירוש הסולם

רפח) א״ר אבא וכו׳: אר״א פרשה זו בסוד חכמת התורה נקשרה, והכל סתום וגלוי, דהיינו שיש בה סוד ויש בה פשט. וכל התורה נמצאת כעין זה, בסוד ובפשט. ואין לך דבר בתורה שלא רשום בו השם הקדוש העליון שהוא סתום ומגולה. משום, שהנסתרות שבתורה, יורשים אותם קדושים העליונים, והנגלות שבה, מתגלים לשאר בני העולם. כעין זה כתוב, לספר בציון שם הוי״ה ותהלתו בירושלים. שפירושו, בציון, בבית המקדש, מותר להזכיר את השם הקדוש הוי״ה כראוי, ולחוץ מבית המקדש, רק בכינוי שלו, דהיינו אדני, ולא בכתיבתו. וע״כ הכל הוא סתום וגלוי. כי שם הויה, שאסור להזכירו הוא סתום, והשם אדני, שאנו מזכירים, הוא גלוי. ועד״ז כל הדברים. למדנו, כל מי שגורע אות אחת מן התורה, או מוסיף אות אחת בתורה הוא כמו שמשקר בשם הקדוש העליון של המלך.