זהר

רפז) בשעתא דאינון רוחין נפקן מאתרייהו, כל רוחא ורוחא אתתקן קמי מלכא קדישא בתקוני יקר, בפרצופא דקאים בהאי עלמא. ומההוא דיוקנא תקונא יקר, נפיק האי צלם. ודא תליתאה לרוחא, ואקדימת בהאי עלמא, בשעתא דזווגא אשתכח. ולית לך זווגא בעלמא, דלא אשתכח צלם בגווייהו. אבל ישראל ברישין, האי צלם קדישא, ומאתר קדישא אשתכח בגווייהו. ולעכו"ם, צלם מאינון זינין בישין, מסטרא דמסאבותא אשתכח בגווייהו. וע"ד, לא ליבעי ליה לאיניש, לאתערבא צולמא דיליה, בצולמא דעובדי עבודה זרה, בגין דהאי קדישא, והאי מסאבא. ת"ח מה בין ישראל לעכו"ם וכו'.

פירוש הסולם

רפז) בשעתא דאינון רוחין וכו': בשעה שאלו הרוחות יוצאים ממקומם, כל רוח ורוח נתתקן לפני המלך הקדוש בתקון יקר, באותו פרצוף הנמצא בעולם הזה. ומאותה הצורה ותקון היקר יוצא צלם ההוא. כי הצלם הוא לבוש לרוחו של האדם הנמשך יחד עם רוחו (כמ"ש שם) שהם כמו אור וכלי. וזה הוא שלישי לרוח. כלומר בחינה שלישית, כי רוח הוא ראשון, נפש הוא ב', וצלם הוא ג'. ומקדימה לבא לעולם הזה בשעה שנמצא זווג, ואין לך זווג בעולם שלא יהיה נמצא צלם בתוכו, אבל ישראל הקדושים, צלם הזה הקדוש, נמצא בהם ממקום קדוש, ובעכו"ם, הצלם שלהם הוא מאלו מינים הרעים, שמצד הטומאה הוא נמצא ביניהם. וע"כ אין צריך האדם לערב צלם שלו בצלם של עכו"ם, משום שזה קדוש וזה טמא. בוא וראה, מה בין ישראל לעמים עכו"ם וכו' כבר נדפס בפרשת ויחי מאות קצ"ו עד אות רל"ב.