זהר

רפה/ג) מה כתיב, היא מוצאת, לאתמשכא בגלותא. והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו. לאיש אשר אלה ממנו לא כתיב, אלא לאיש אשר אלה לו. דיליה סימניו אלין משתכחין, אנכי הרה. מיד ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. צדקה ודאי, ושמא גרים. מאן גרים לה, שמא דא. הדר ואמר ממני, דכתיב כי צדיק יי׳ צדקות אהב ישר יחזו פנימו. צדקה: צדק ה׳, דממני נטלת שמא דא. ממני ירתא. ממני אשתכחת.

פירוש הסולם

רפה/ג) מה כתיב היא וגו': מה כתוב, היא מוצאת, להמשך בגלות. והיא שלחה אל חמיה לאמר לאיש אשר אלה לו אנכי הרה,לאיש אשר אלה ממנו, לא כתוב, אלא לאיש אשר אלה לו, שפירושו, שסמנים אלו היו שלו אנכי הרה. שאלו היו תכשיטי כלה, וכבר נעשו שלה כנ״ל, אלא שהוא נתן אותם. מיד, ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. צדקה ודאי, והשם גרם. שכך נקראת המלכות. מי גרם לה שם זה. חזר ואמר, ממני, שכתוב, כי צדיק ה׳ צדקות אהב ישר יחזו פנימו. כי צדקה היא צדק ה', וממני קבלה שם הזה, וממני ירשה אותו וממני הוא נמצא.
ביאור המאמר. כי ע״י מעשה זה של תמר ויהודה יצא שורש נשמת המשיח לעולם. והטעם הוא. כי תמר היתה מבחינת מלכות דמלכות שנק׳ מנעולא, ונודע שיש ערך הפכי בין כלים לאורות (כמ״ש לעיל בפתיחה לחכמת הקבלה אות כ״ד) וע״כ כשיושלם כלי מלכות דמלכות יושלם האור של יחידה דיחידה, שה״ס נשמת המשיח, המשלים את כל העולם. כי אין אור גדול ממנו בעולמות. אמנם מלכות דמלכות זו אינה ראויה לקבל שום אור, כי צמצום הא׳ רוכב עליה, וע״כ כל התקונים הנעשים במלכות דאצילות, מתחלתם ועד סופם באים לתקן המלכות דמלכות הזו, שתהיה ראויה לקבל בתוכה אורות התקון, אשר בסופם יביאו לגמר התקון, שיהיה נשלם האור של יחידה דיחידה. שה״ס המשיח. ולפיכך נתכוונה תמר במעשיה, להמשיך עקרי תקוני המלכות דאצילות: שתחלה צריכה לעלות המלכות לבינה, ששם נתקנה במדת הרחמים מהתכללותה בבינה, ונעשה לה בזה, ב׳ נקודות, א׳ משורשה עצמה הנשאר בה, שה״ס מנעולא. ב׳ מבחינת התכללותה בבינה, שה״ס מפתחא (כנ״ל בהקסה״ז דף מ״ה ד״ה ההיא) וז״ס ותשב בפתח עינים (שבאות ר״פ) ואח״כ צריכה לגניזת נקודה דמנעולא, ולתת שליטה לנקודה דמפתחא (כנ״ל בהקסה״ז דף קכ"ד אות קכ״ג) וה״ס, כי כסתה פניה (שבאות רפ״א). ואח״כ צריכה לכלים דנה״י דז״א, שבתוכם מקבלת המוחין, שה״ס הערבון, חותמך פתילך ומטך (שבאות רפ״ה) ואחר כל אלו התקונים נעשית ראויה להולדת ראש נשמת המשיח, שה״ס פרץ.
אמנם יש לשאול, מאין ידעה תמר כל דרכי התקונים האלו של המלכות, עד שיכלה לסדר מעשיה כדי להמשיכם בשורש נשמתה. וזה אמרו, (באות רע״ט) מאי חמאת וכו' אלא ידעת בביתא דחמיה ארחו דקב״ה היך מדבר האי עלמא וכו׳ כי אלו התקונים, איך הקב״ה מנהיג עולם הזה, שה״ס המלכות דאצילות, כדי להאיר לבני אדם, היתה תמר יודעת כל זה מבית חמיה, וע״כ ידעה לכוון מעשיה על פיהם. והנה תקון ראשון הוא עלית המלכות לבינה, כנ״ל. וז״ש, ותשב בפתח עינים, מאן פתח עינים, כד״א והוא יושב פתח האהל וגו', אשר פתח הוא מלכות. עינים, דכל עיינין דעלמא להאי פתחא מצפאן, דהיינו עלית המלכות בבינה השב להיות חכמה, שאז נקראת הבינה עינים אשר על דרך תמנתה וכו׳ כד״א ותמונת ה׳ יביט. המלכות כשמקבלת חכמה נקראת תמונת ה'. שזסו״ה פתח עינים, שהמלכות שנקראת פתח עלתה לבינה שנקראת, עינים אשר על דרך תמנתה שמשפעת חכמה למלכות כשהיא נקראת תמונת ה'. וזהו להוציא חכמה ממש שנקראת עינים, שאינה בכלל זה, מפני שהיא אינה משפעת לתמונת ה׳, כי נגנזה, ורק הבינה שחזרה לחכמה, היא המשפעת לתמונת ה׳, וע״כ מגדירה הכתוב, עינים אשר על דרך תמנתה.
אמנם אין מקרא יוצא מידי פשוטו, וכל אלו המעשים שעשתה תמר היו בגשמיות בענפים התחתונים, הרומזים על שרשיהם העליונים באצילות, ופתח עינים היה מקום שנקרא כך, ותמר ישבה שמה לעורר שורשו העליון המכוון כנגד המקום אשר נקרא, פתח עינים אשר על דרך תמנתה, כמו שבארנו כי ע״י אתערותא דלתתא מעוררים אתערותא דלעילא, וז״ש, והכי אוקימנא, תמר אוקימת מלה לתתא שהיא עשתה הדברים למטה בעולם הגשמי, וכוונתה היתה לעורר שורש כל מעשה, למעלה במלכות דאצילות, ופרחת פרחין ואניצת ענפין ברזא דמהימנותא, שיצאו התקונים למעלה במלכות הנקראת אמונה. וגם יהודה, היו נמשכות מחשבותיו, מז״א המתקן את המלכות. וז"ש, ויהודה עוד רד עם אל ועם קדושים נאמן. שאע״פ שכתוב בפרשה, וירד יהודה, שמשמע שירד ממדרגותיו, עם כל זה, ועם קדושים נאמן, שכל מחשבותיו היו נאמנות עם קדושים עליונים, דהיינו ז״א ומלכות. ושואל, הרי כתוב, ויראה יהודה ויחשבה לזונה. איך נוהג זה בז״א למעלה. ומשיב, הוא, כמה דאת אמר, כן דרך אשה מנאפת. כי בשעה שהמלכות עולה לבינה, והבינה קבלה הדינים דמלכות בתוכה, אז הקליפה, שנקראת זונה, שהיתה מקודם לכן נאחזת במלכות לבד, והט״ר היו נקיים לגמרי מאחיזת הקליפות, עתה אחר שבינה קבלה דיני המלכות, עלתה הקליפה ונאחזה במקום החסרון הנמשך מדיני הבינה. וז״ש כן דרך אשה מנאפת אכלה ומחתה פיה, שאותה הזונה שכל נאפופיה היו באחיזה ממלכות מבחינת המנעולא לבד ולא כלום בט״ר, שלא עליהם היה הצמצום, היא נבחנת כמו שאכלה, מבחינת המלכות בלבד, ואח״כ מחתה פיה ואמרה לא פעלתי און. שהעלימה שאחיזתה היא במלכות ואמרה שלא פעלה שם און, ועלתה ונאחזה בחסרון הבינה. ואע״פ שבעת שנאחזה במלכות, אוקידת עלמא בשלהובוי, ששרפה כל העולם בקטרוגה, ועם כל זה מחתה פיה, כמו שלא היתה נאחזת במלכות לעולם, ועלתה ונאחזה בחסרון הבינה, שנעשה מחמת עלית המלכות למקום בינה. וז״ש ויראה יהודה ויחשבה לזונה, שחשב כי מעשיה של תמר לשבת בפתח עינים, הוא, כמו אותה הזונה הנ״ל, אמנם ז״א למעלה לא אכפת לו בעליית הזונה להאחז במקום בינה, ואדרבה כל התקון נצמח מזה, שה״ס המוקש שמשימים לנחש (כנ"ל וארא אות ק״ט ק״י ע״ש בסולם) הרי שהמחשבה של הזונה נמצאת ג״כ למעלה. וז״ש ואמרה לא פעלתי און, מ״ט, בגין כי כסתה פניה, כי הזונה כסתה פניה האמיתים שהם ממנעולא, ואמרה לא פעלתי און. וענין כיסוי פניה זה, נמשך ג״כ מתקון שבמלכות, שנתתקנה, שהמנעולא תהיה גנוזה, ורק המפתחא הנמשכת מבינה, תהיה גלויה (כנ״ל בהקסה״ז דף קכ"ד אות קכ״ג) אמנם תקון הגניזה שבקדושה היא קבועה. משא״כ הגניזה וכסוי פניה של הזונה, אינה בקביעות, אלא רק כדי לרמות בני אדם שיתדבקו בה, ואחר כך חוזרת ומגלה עליהם המנעולא וממיתם (כנ״ל ויצא דף י״ד ד״ה ביאור ע״ש) וז״ש, ולית מאן דידע אורחהא לאשתזבא מינה. וע״כ כחה יפח לפתות בני אדם אחריה.
וז״ש, כי לא ידע כי כלתו היא, וכו', ארי שצייתא דעלמא היא, כי מאחר שתמר כסתה פניה, שה״ס גניזת המנעולא, שממנה המיתה והכליה של העולם, לא ידע יהודה, כי יש בה בחינת המנעולא המכלה את העולם. וז״ש, מ״ט לא ידע, בגין דהא מנהרן אנפהא לקבלא מניה, כי נמתקה בבינה אשר על ידיה, מאיר פניה לקבל ממנו. ואזדמנא לאתבסמא ולרחמא עלמא, כי אחרי שנתבשמה בבינה היא במדת הרחמים לרחם העולם כמו הבינה. עוד כולל הכתוב, כי כלתו היא, דא כלה ממש, כי תמר היתה אז מרכבה למלכות, שהיא כלתו של ז״א ממש. ותאמר מה תתן לי וכו'. השתא כלה בעיא תכשיטהא, דהיינו כלים, לקבל בהם ג״ר, הנקראים תכשיטין. ויאמר אנכי אשלח גדי עזים מן הצאן. דהיינו השפעת החסדים והארת החכמה, מקו האמצעי המרחקת את הקליפות הנקראות בכור בהמה, והמכונה ג״כ גדי עזים.
והנה גם אחר שנתמתקה המלכות בבינה, עוד אינה ראויה לקבל האורות בכלים שלה עצמה, אלא בכלים דנה״י דבינה, שהיא מקבלתם מז״א, שבתוכם מתלבשים אורותיה שמקבלת מבינה ומז״א. וז״ש, ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך, אלין אינון סימנין דמטרוניתא דאתברכא מן מלכא בזווגהא, כלומר, ששאלה ערבון ממנו, דהיינו סימנין, שתוכל לקבל ממלכא, שהוא ז״א, ברכת הזווג, דהיינו המאורות. כי ידעה שהכלים שלה עצמה אינם ראוים לקבל מן האורות של הזווג. וז״ש, ותאמר חותמך ופתילך ומטך, אלין אינון קטרי עלאי תכשיטהא דכלה, דהיינו כנ״ל (בהקסה״ז דף כ') שאומר ואמא אוזיפת לברתא מאנהא, דהיינו הכלים דנה״י שלה, שה״ס אתוון אל״ה, וקשיט לה בקישוטהא, שעי״ז מקבלת אורות דג״ר דאמא הנקראים קישוטי כלה. (ע״ש בהסולם) כי נה״י אלו ה״ס בינה ותו״מ דבינה שנפלו לז״א ולמלכות, בעת קטנות, ואח"כ לעת גדלות מחזרת הבינה, את ג׳ הכלים בינה ותו״מ שלה, שעמהם עולים גם ז״א ומלכות, והם מקבלים שם אורות דבינה. וע״כ נקראים בינה ותו״מ שבנה״י אלו, בשם, קטרי עלאי, שהם מתקשרים בז״א ומלכות בעת קטנות ומעלים אותם לבינה בעת גדלות. ובעת שז״א ומלכות חוזרים ויורדים עם האורות דבינה למקומם, לוקחים עמהם בינה ותו״מ אלו שהעלו אותם לבינה, והם נעשו להם כלים להלבשת האורות. (כמ״ש שם באורך ע״ש כל ההמשך) ובינה ותו״מ אלו, מכונים נה״י, (כמ"ש לעיל ויקהל אות ק״י ד"ה וצריך ע״ש ובאות שכ״ד) וז״ש, אתברכא מתלתא אלין, נצח, הוד יסוד, כי ג׳ כלים נה״י דבינה, הם שהעלו את המלכות לבינה והמלכות נתברכה מאורות דבינה, ע״י נה״י אלו. וכן מציאות האורות שקבלה המלכות, היא בשלשה אלו, שהם נה״י דבינה. וז״ש, וכלא אשתכח בתלתא אלין, שכל האורות נמצאים מלובשים בג' כלים נה״י אלו. מיד, ויתן לה, ויבא אליה ותהר לו.
וכבר ידעת שהאורות הם חג״ת ומלכות, שה״ס ג׳ קוין, ומלכות המקבלת ג׳ הקוין, שהם מכונים ארבעה חדשים. וע״כ כיון שתמר היתה משורשה מבחינת מלכות דמלכות, קשה היה המיתוק שלה בבינה, ולפיכך כל עוד שקבלה בחינות ג׳ חדשים שהם חג״ת, לא נתעוררו בה הדינים דמנעולא, אלא כיון שהגיעה לחדש הרביעי, שהוא בחינת המלכות עצמה, אז חזרה ונתעוררה בה המלכות דמדת הדין, שהיא מנעולא, שכל האורות מסתלקים בעת הגילוי שלה (כנ"ל ויצא דף י״ג ד"ה סתרא) וז״ש, והא ג׳ ירחין אוקימנא, דהיינו שהם ג׳ קוין חג״ת, והכא כמשלש חדשים, שפירושו אחר שלשה חדשים, דשארי ירחא רביעאה לאתערא דינין בעלמא בחובי בני נשא, שחדש הרביעי, שהוא המלכות דאצילות למעלה, מעוררת הדינים דמנעולא שבתוכה, אם בני אדם חוטאים למטה, ואז והיא יונקת מסטרא אחרא, דהיינו שהאורות מסתלקים בסבת הגילוי, והסטרא אחרא נאחזת ויונקת ממנו, כדין ויוגד ליהודה לאמור זנתה תמר כלתך, שפירושו, הא כלה בסטרא אחרא אשתכחת, דהיינו שנתגלה בה המנעולא, והס״א נאחז בה. מה כתיב הוציאוה, דהיינו בדומה למלכות שנאמר בה השליך משמים ארץ תפארת ישראל. ותשרף בשלהובי טיהרא בגלותא, שדיני הגלות ישרפוה, מה כתיב, היא מוצאת והיא שלחה וגו' לאיש אשר אלה ממנו, לא כתיב, אלא, לאיש אשר אלה לו. דיליה סמנין אלין משתכחין. כלומר שטענה, כי האורות אינם מקובלים בכלים שלה, אלא בכלים שלו של ז״א שה״ס נה״י דבינה שז״א ומלכות קבלו ממנה, אשר דינים דמנעולא לא יוכלו לשלוט בהם כנ״ל. וז"ש, מיד ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני וגו' צדק ה׳, שבעת שמקבלת האורות הגדולים מלובשים בנה״י דז״א ודבינה, היא נקראת צדקה, שהוא אותיות צדק ה׳, שאז הן האורות והן הכלים היא מקבלת מז״א, וז"ש דממני נטלת שמא דא. וע״ז בא הרמז, צדקה ממני.