זהר

רעט) א"ל רבי יהודה, מאי עבידתייכו בההוא עלמא. אתרגיש קברא, ואמר, אזילו קומו, דהאידנא ילקון לברי, תווהו, וערקו מתמן כפלגות מיל, יתבו עדדנהיר צפרא. קמו למיזל, חמו חד בר נש, דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי, אחדו ביה, וסח להן עובדא, אמרו ליה מה שמך. אמר להן, לחמא בר ליואי. אמרו, ומה ליואי בר לחמא הוה ההוא מיתא, ומסתפינא לאשתעויי יתיר בהדיה. לא אהדרו. אמר רבי אבא, האי דאמרו, דצלותהון דמתייא, מגינן על חיי. מנלן. דכתיב ויעלו בנגב ויבא עד חברון.

פירוש הסולם

רעט) א"ל ר' יהודה וכו': א"ל ר"י, מה אתם עושים בעולם ההוא. נרעש הקבר, ואמר, לכו קומו, כי עתה מכים את בני. תמהו, וברחו משם כחצי מיל. ישבו, עד שהאיר הבוקר. קמו ללכת, ראו אדם אחד, שהיה רץ ובורח, מפני רבו, כי ניצל ממנו בתפלת אביו המת. והיה נוזל דם מכתיפיו. אחזו בו, וסיפר להם המעשה שהנכרי שגנבו בהיותו קטן, הכהו עד זוב דם. אמרו לו, מה שמך. אמר להם, לחמא בר ליואי. אמרו, ומה ליואי בר לחמא, היה שמו של אותו המת, אנו יראים לדבר עמו יותר. לא חזרו אליו. אמר רבי אבא, זה שאמרו, שתפלות המתים מגינות על החיים. מאין לנו. הוא כי כתוב, ויעלו בנגב ויבא עד חברון, דהיינו להתפלל על קברם של האבות, שיתפללו בעדם.