זהר

רעו) בג"ד כד נפק שבתא, בעי לארחא בבוסמין, לאתישבא נפשיה בההוא ריחא, על ההוא ריחא עלאה קדישא דאסתלק מינה. וההוא ריחא מעליא דבוסמין איהו הדס. דהא קיומא דאתר קדישא דנשמתין נפקין מניה, הדס איהו. ודא איהו קיומא דנפשא, כגוונא דלעילא, לאתקיימא מההוא ערטולא דאשתארת.

פירוש הסולם

רעו) בג"ד כד נפק וכו': משום זה, כשיצא השבת, צריכים להריח בבשמים, שנפשו תתישב בריח ההוא, תמורת ריח העליון הקדוש ההוא שנסתלק ממנו, וריח המשובח שבבשמים, הוא הדס. כי הקיום של מקום הקדוש, דהיינו מלכות, שהנשמות יוצאות ממנה הוא הדס. וזה הוא ג"כ הקיום של נפש האדם, כמו של מעלה, להתקיים מן העירום ההוא שנשארה בו, אחר הסתלקות, התוספת נשמה של שבת.
פירוש. חג"ת דז"א מכונים הדסים. מבחינת מה שמשפיעים הארת חכמה אל המלכות. כי הארת החכמה מכונה ריח. ונמצא שהדסים אלו מקיימים את המלכות, שעיקרה היא הארת חכמה. וז"ש דהא קיומא דאתר קדישא, שהוא המלכות הנקראת מקום, הוא הדס, דהיינו חג"ת דז"א המעלים ריח, שה"ס הארת חכמה, להשפיע להמלכות. וע"כ לוקחים הדס לקיים נפשו של אדם במוצאי שבת, אחר הסתלקות הנשמה יתירה.