זהר

רעד) בגין דחמש תהומי אחרנין אינון בימא רבא. אבל לא חשיבין כהני אחרנין, וכיון דנפלי אינון דמעין, קפאן גו תהומי חד. וחד אטבע גו תהומא, דאקרי גילב״א.

פירוש הסולם

רעד) בגין דחמש תהומי וכו׳: משום שה׳ תהומות אחרות הם בים הגדול, אבל אינן חשובות כאלו אחרות שהם סגדו״ן וגילב״א. וכיון שאלו הדמעות הן נופלות הן נקפאות תוך תהום אחת, ודמעה אחת נטבעת תוך התהום שנקרא גילב״א.
ביאור המאמר. העזרה ה״ס ו״ק דמלכות, ובפנימיות העזרה מלובשים ההיכלות שה״ס ע״ס שלמות. ולפיכך הם שס״ה היכלות, כי ג׳ מאות ה״ס ג"ר שכל אחת כוללת מאה, להיותם מבינה שספירותיה הן בסוד מאות ששים ה״ס ו״ק, שכל אחת כוללת עשרה, להיותם מבחינת ז״א שספירותיו הן בסוד עשרות. והמלכות, ספירותיה בסוד יחידות, והיו צריכות להיות עשרה, אלא מפני שהמלכות חסרה חצי פרצוף שמבחינת עצמותה (כנ״ל ב״ב דף קנ״ח ד"ה בארבעין), ע״כ נחשבת רק לחמשה. והם שס״ה. וז״ש, (באות ר״ע/ב) לגו בעזרה דא, בפנימיות העזרה הזו, אית שס״ה היכלין, דהיינו ע״ס שלמות כנ״ל, וכדי שלא נטעה לומר שהם בחשבון של מחזה ולמטה כנ״ל אצל שס״ה עמודים (באות רמד/א) על כן אומר כחושבן יומי שתא, שימי השנה ה״ס ע״ס של פרצוף המלכות. ובכל פתחא ופתחא כתיב יהי שלום וגו׳ שזה מראה על שליטת קו האמצעי העושה שלום בין ימין לשמאל של כל הספירות. לא ידיע מאי הוא בהני היכלין, משום שהם ג״ר, ומה שמושג מהם, הוא שבע סדרין דמרגלאן אתחמן אלין באלין בכל חד וחד, נקראים מרגליות, משום שהם בחינות מחזה ולמטה, ששם בחינת רגלין, ומרגלית הוא מלשון מרגלין, והם ז׳ סדרים, משום שיש בהם ז׳ ספירות חג״ת נהי"מ, כלומר, בחי׳ מחזה ולמטה של כל אחת מז"ס חג״ת נהי"מ הם ז׳ סדרים של מרגליות, והם בכל היכל והיכל, ובהם יש השגה. וההיכלות מחולקים לד׳ רוחות, דרום צפון מזרח ומערב, שבעזרה, שה״ס חג״ת ומלכות, וצד המזרח הוא ת״ת שהוא קו האמצעי, וז״ש (באות רע"א) היכלא דסטר מזרח אסגי נהורין דיליה יתיר מכלהו, להיותו בחינת קו האמצעי הכולל דרום צפון, שהם חו״ג, והוא המשפיע אותם למערב, שהוא מלכות.
ונודע שבעת שליטת קו השמאל בים הגדול, נעשה שם מחלוקת בין ימין לשמאל, בסו״ה יעלו שמים ירדו תהומות (כנ״ל באדרא רבא אות רי״ד בהסלם ע״ש) וכן המלכות, הנקראת בית המקדש, נפרדת מז״א, ונחרבת. וזה נמשך עד שקו האמצעי שה״ס לויתן ממעט קו השמאל ומיחד אותו עם הימין, ואז נשקט הים. וחוזר השמחה בעולמות. וז״ש, (באות רע״ב) יומא חד בימא רבא, דהיינו היום שנחרב בו המלכות שה״ס בית המקדש, מחמת התגברות השמאל, לויתן נפיק, יוצא קו האמצעי שנקרא לויתן, והוא משום, וכל ימא אזדעזע וכל נוני אזלין לכאן ולכאן, דהיינו מחמת המחלוקת דימין ושמאל, כד מטי לויתן בפתחא דפתחא דתהומא, דהיינו שהגיע לעשות שלום בין ימין ושמאל, שבזה נעשה פתח בתהום הגדול שנפתחו האורות, שארי למחדי, הוא מתחיל לשמוח ואשתכך תמן תהומי, שהתהומות נשתככו, מהרגז והכעס שבמחלוקת, מפני שהלויתן עשה שלום ביניהם.
והנה שלום זה שהלויתן עושה בין שמאל וימין שבים ומיחדם זה בזה, נמצא מגלה בזה הארת החכמה שבשמאל, כי אחר שהשמאל מתיחד עם הימין, החכמה שבשמאל מתלבשת בחסדים שבימין, ואז יכולה החכמה להתגלות. משא״כ מטרם שעשה שלום, היתה החכמה בלי חסדים והיתה מלאה דינים ולא יכלה להאיר. וגילוי חכמה זו ע"י הלויתן נקרא מרגלא, על שם שאינה נגלית אלא מבחינת מחזה ולמטה בלבד, שנקראת רגלין, ומרגלאן הוא כמו מרגלין. וזה ששואל, (באות רע"ג) ההוא מרגלא, דקא אפיק לויתן מגו ההוא תהומא דאקרי סגדו״ן ממה אתעביד. שואל, איך נעשה הוצאת המרגלא מן התהום ע״י הלויתן. ומשיב, אלא יומא דא דקא אפיק לויתן, יום הזה שהלויתן בא להוציא המרגלא, דאזדעזע ימא, שאז נזדעזע הים מחמת המחלוקת של ימין ושמאל כנ"ל, יומא דאתחרב בי מקדשא, הוא היום שבית המקדש שה״ס מלכות נחרבה, מטעם שנפרדה מז״א, ט׳ באב איהו, והוא מכונה ט׳ באב, שהוא יום חורבן בהמ״ק שלמטה. וההוא מרגלא, ומרגלא ההוא שהוציא הלויתן אז, הוא כך, דכד דכיר קב״ה לבנוי, כשהקב״ה זוכר את בניו לגאלם, דהיינו להחזיר אליו המלכות שה״ס בנין בית המקדש, וגאולת ישראל. ואושיד תרי דמעין לגו ימא רבא, שה״ס ב׳ מלכיות אחת סומקא מחמת שמיוחדת עם הבינה, ואחת אוכמא, שה״ס מלכות דמדת הדין (כנ״ל באדרא רבא אות רי״ד) והנה דינים דימין שיש בתהומות נקראים גילב״א, שמשם אין הי׳ יוצאת מאויר, ודינים דשמאל שיש בתהומות נקראים סגדו״ן, שמשם יוצא הי' מאויר, והשמאל שולט, ועי״ז המים נקפאים (כנ״ל ב״א דף רמ״ז ד״ה ימא דקאפו). וז"ש, חד, נפיל לגו תהומא דא דאקרי סגדו"ן, והיינו הדמעה שהיא סומקא הממותקת ומיוחדת היטב בבינה, וחד, נפיל לגו תהומא אחרא דאקרי גילב״א, היינו הדמעה שהיא אוכמא, שיש בה ממלכות דמדת הדין שאינה נמתקת בבינה, היא נופלת לתהום שנקרא גילבא, שהיא הדינים דימין, שמשם אין הי׳ יוצא מאויר. וע״כ הדמעה האוכמא נכללת בדינים ההם וזהו כל תקונה, לא יותר.
ויש שם בים ז׳ תהומות, כנגד ז׳ ספירות. כי יש בכל אחת ע״ס, והמסך שבין כו״ח דכל אחת לבין בינה ותו״מ דכל אחת הוא נקרא תהום, וע״כ יש ז׳ תהומות, תהום אחד בכל ספירה. ואלו ב׳ תהומות גילבא וסגדון, הם בחסד וגבורה של ז״ס. וז״ש, בגין דחמש תהומי אחרנין אינון בימא רבא, שהם התהומות שבה׳ ספירות תנהי״מ, אבל לא חשיבין כהני אחרנין, שאינם חשובים כמו גילבא וסגדון, משום שהם בב׳ ספירות העליונות חסד וגבורה. וכיון דנפלי אינון דמעין קפאן גו תהומי חד, דהיינו בסגדו"ן, ששם יוצא הי׳ מאויר, והשמאל שולט שמחמת זה המים נקפאים, כנ״ל, וחד אטבע גו תהומא דאקרא גילב"א, ודמעה האוכמא, שמגולה בה עצם המלכות דמדת הדין לא תוכל לקבל תקונה בתהום שנקרא סגדון, אלא שיוצאת משם ונטבע בגילב״א שהם דינין דימין, מסוד נקודת החולם. וזהו כל תקונה. כי מתערבת שם עם הדינין דימין, שהם מבינה. ואח״כ כשהלויתן עושה שלום בין ימין ושמאל והים נפתח, והארת חכמה שבשמאל מקבלת תקונה ומאירה שהיא נקראת מרגלא, כנ״ל הוא מוציא אותה מאותה דמעה סומקא שנפלה לסגדון ונקפאה. שהלויתן, ע״י שמיחד השמאל עם הימין, הוא פותח את סגדו״ן מקפאונו, והדמעה מקבלת הארת החכמה. ונתבאר איך הלויתן מוציא המרגלא מן התהום. ומרגלא זו כוללת ז׳ ספירות וה״ס ז׳ סדרין דמרגלאן שאומר (באות ר״ע). הדינים דימין נקראים גילב״א, שהם אותיות גיל בא, כי ה״ס נקודת החולם הממשיכים חסדים אל הימין, וע״כ בא עמהם גיל. והדינין דשמאל נקראים סגדו״ן, שפירושו משתחוה, כי אין תקונו אלא ע״י הרכנת הראש, שפירושו מיעוט הג״ר דג״ר, כי אז הוא מתיחד עם הימין. ולא זולת.