זהר

רעא) קמו רבי חזקיה ור' ייסא ואזלו. אמרי, ודאי בשעתא דזכאין לא אשתכחו בעלמא, עלמא לא מתקיימא אלא בגיניהון דמתייא. אמר ר׳ ייסא, בשעתא דאצטריך עלמא למטרא, אמאי אזלינן לגביהון דמתייא, והא כתיב ודורש אל המתים ואסיר. א״ל עד כאן לא חמיתא גדפא דצפרא דעדן. ודורש אל המתים, אל המתים דייקא. דאינון חייבי עלמא, דאינון מעמין עע״ז, דאשתכחו תדיר מתים. אבל ישראל דאינון זכאי קשוט, שלמה קרא עלייהו ושבח אני את המתים שכבר מתו, בזמנא אחרא ולא השתא. שכבר מתו, והשתא אינון חיין.

פירוש הסולם

רעא) קמו ר׳ חזקיה וכו׳: קמו ר״ח ור׳ ייסא והלכו. אמרו ודאי בשעה שצדיקים אינם נמצאים בעולם, אין העולם מתקיים אלא בזכותם של המתים. אמר ר׳ ייסא, בשעה שהעולם צריך לגשמים, למה הולכים אל המתים להתפלל, והרי כתוב, ודורש אל המתים. ואסור. אמר לו, עד עתה עוד לא ראית הכנף של הצפור שבעדן, שה"ס בינה, כלומר שעוד לא השיג הבינה. כי הכתוב, ודורש אל המתים, אל המתים הוא בדיוק, שהם רשעי עולם, שהם מעמי עכו״ם, הנמצאים תמיד מתים, כי הרשעים בחייהם נקראים מתים. אבל ישראל, שהם צדיקי אמת קרא עליהם שלמה, ושבח אני את המתים שכבר מתו. שכבר מתו בפעם אחרת, שהמיתו עצמם על התורה (כנ״ל אות רנ״ז) ולא עתה. שכבר מתו, ועתה הם חיים.