זהר

רסו) ושכינתא שבת יחידה איהי,רשות דיחודא דעלמא. דאיהו גבהו י׳ אתוון דשמא מפרש יוד הא ואו הא, ורחבו ד׳ יהו״ה.

פירוש מעלות הסולם

רסו) ושכינתא שבת יחידה וכו': והשכינה היינו מלכות. בשבת יחידה היא. רשותו דיחידו של עולם, היינו ז״א שהוא גבוה י׳ אותיות של שם המפורש יו״ד ה״א וא״ו ה"א. ורחבו ד׳ אותיות הוי״ה פשוטה בלי מילוי.
פירוש, בזהר ויקהל (אות ק״פ) כתוב מהו שבת וכו' ש׳ בת, רזא דתלת אבהן דמתאחדן בבת יחידה ואיהי מתעטרא בהו, ואינון בעלמא דאתי. וכלא איהו חד. ודא איהו ש׳ בת למהוי כלא חד. כי מלכות אינה מקבלת חכמה אלא בעלותה למעלה מחזה דז״א, במקום חג״ת שלו. ויש בזה ב׳ מצבים: א', כשהם בסוד ב׳ המאורות הגדולים שקומתם שוה ושניהם ז״א ומלכות מקבלים שפעם מבינה ז״א מקבל חסדים מימין דבינה, ומלכות מקבלת חכמה משמאל דבינה וזה נבחן למצב אחורים כי חכמה בלי חסדים אינה מאירה. מצב ב׳ הוא, אחר שמלכות ירדה למטה מחזה דז״א ומקבלת חסדים מז״א, ואחר שיש לה חסדים, ז״א מעלה אותה לחג״ת שלו והיא מקבלת מהם חכמה, וז״ס ש׳ הרומזת לחג״ת, בת שהיא מלכות, מתחברת ומתאחדת עם חג״ת לאחד, ואיהי מתעטרא בהו שמקבלת מחג״ת חכמה וחסדים, ואינון חג״ת מקבלים ומתאחדים בעלמא דאתי דהיינו שחג״ת דז״א מקבלים מן בינה והם משפיעים למלכות. וע״כ מרומזים האבות שהם חג״ת דז״א בש׳ ומלכות בבת בשם אחד שבת.
וזה אמרו ושכינתא היינו מלכות בעת שנקראת שבת יחידה איהי לא כמצב א׳ דאחורים שזו״ן היו נפרדים זה מזה, אלא מתאחדת עם ז״א לאחד, רשות דיחודא דעלמא היא נקראת רשותו של יחיד העולם שהוא ז״א בגדלות דאיהו גבהו י׳ אתוון וכו' שעולה ומלביש גם את י״ה ג״ר וו״ק שאז נבחן שהוא במלוי אלפין ומזדווגים זו״ן פב״פ במוחין הגדולים של אור החיה המאיר בשבת. ורחבו ד׳ הוי״ה היינו ד׳ קומות המלבישות זו על זו הנקראות הוי״ה.