זהר

רסא) ואם נשמתא איהי מתטנפא בחובין. או גרע מינה אפילו פקודא חדא מאינון פקודין, כמה דאוקמוה מארי מתניתין, עבירה מכבה מצוה. בההוא אבר, דשריא עבירה, ואסתלק מצוה מניה. ההוא אבר איהו פגים, איהו מום דנשמתא. בגיניה לא שריא קב״ה על נשמתא, הה״ד כל איש אשר בו מום לא יקרב. נשמתא דאית בה מום בחד מרמ״ח פקודין דילה, לא אתקריבת בגיניה לגבי קב״ה.

פירוש מעלות הסולם

רסא) ואם נשמתא איהי וכו׳: ואם הנשמה היא מטונפת ומלוכלכת בחטאים, או שחסר ממנה אפילו מצוה אחת, מאותן המצות, כמו שהעמידוה בעלי המשנה (סוטה כא.) עבירה מכבה מצוה. כי המצוה השייכת לאותו אבר מסתלקת ממנו, ושורה עבירה במקומה, אותו האבר הוא פגום, והוא מום אל הנשמה, שבשבילו לא שורה הקב״ה על הנשמה, זהו שכתוב כל איש אשר בו מום לא יקרב, דהיינו נשמה שיש בה מום באחד מרמ״ח מצות שלה, שהם רמ״ח אברים שלה, משום המום ההוא אינה נקרבת אל הקב״ה.