זהר

רנו) ואינון ממה דהוה עביד בלעם, דהוה לחיש לחישין על מרע, והוה אמר בפומוי ואתסי מיד. וכלהו בריר לון בההוא ספרא. ואמר, דא אסור, ודא מותר למאן דדחיל חטאה. בגין דמרעין סגיאין אמר, דתלייא אסוותא דלהון, בלחישו דפומא. ואינון מסטרא דנחש, ומנהון מסטרא דקסם. וכל אינון דאסור לומר בפומא, ואסור למעבד בעובדא, הוה אמר. עד דאשכחנא על מרעין ידיעאן דאצטריך לומר כך. ולנדויי בנדוי ובשמתא, על ההוא מרע. ואיהו תווהא סגי לגבן.

פירוש הסולם

רנו) ואינון ממה דהוה וכו': והם, הרפואות הכתובים שם, הם ממה שהיה עושה בלעם, שהיה לוחש לחשים על המחלה, והיה אומר בפיו, ומיד נתרפא. וכולם מבוררים באותו ספר, ואומר זה אסור להשתמש בו, וזה מותר להשתמש בו למי שהוא ירא חטא. כי מחלות הרבה, אמר, שהרפואה שלהן תלויה בלחש הפה. והן מצד נחש (הנון והח' פתוחות) ומהן מצד קסם וכל אלו שאסור לומר בפה, ואסור לעשות מעשה, היה אומר שם. עד שמצאתי על מחלות ידועות שצריך לומר כך, ולנדות בנדוי וחרם, על אותה מחלה. והוא פליאה גדולה לנו.