זהר

רנה) יותרת דיליה, איהי נחש אשת זנונים, בגין דשיורין דילה נטלא טחול דאיהו חשך, ועלה אתמר ולחשך קרא לילה, דשלטנותא בגלותא דאיהו לילה, ובגלותא שעתא קיימא ליה, דאיהי לילי״ת, אימא דערב רב, ואיהי שחוק הכסיל.

פירוש מעלות הסולם

רנה) יותרת דיליה איהי וכו׳: יותרת שלו של הכבד היא נחש, שהיא נקבה שלו, ונקראת אשת זנונים, כי זכר ונקבה צריכים להיות מין במינו, וכיון שסמא״ל הוא מדינים דדכורא, גם בת זוגו צריכה להיות מדינים ההם, אלא שהיא מזנה עם כחות עליונים אחרים ומקבלת מהם דינים דנוקבא, לכן היא נקראת אשת זנונים. ונקראת יותרת, משום שהשירים שלה, נוטל הטחול, שהיא הזוהמא של קו השמאל, שהוא חושך, כי הכבד הוא אדום, והמרה היא ירוקה, והטחול הוא שחור. ועליו נאמר ולחשך קרא לילה, ששולט בעת הגלות שהוא לילה. ובזמן הגלות שהוא לילה, השעה קיימת לו, כלומר משחקת לו, שהוא הקליפה הנקראת לילית מלשון לילה, כי שליטתה היא בלילה. אמם של הערב רב, והוא שחוק הכסיל, בעולם הזה, כדי להאבידו מעולם הבא.
פירוש: גוף האדם הוא נגד שם הוי״ה הכולל ד' העולמות: אצילות, בריאה, יצירה, ועשיה. מהראש עד החזה, הוא נגד אצילות ובריאה, הראש נגד ז״א, והגוף עד החזה נגד בריאה, ששם המלכות נוקבא דז״א, כי בריאה היא אשת האצילות. ומחזה ולמטה היא נגד יצירה ועשיה, וכמו שב׳ העולמות יצירה ועשיה, הם מעורבים בקליפות הטמאות (ע״ח שער סדר אבי״ע פ״ד ושער הקליפות פרק א׳) כן יש בגוף האדם מחזה ולמטה אברים נגד הקליפות הטמאות, שהם: הכבד ויותרת הכבד, שהם זכר ונקבה סמא״ל ונחש, שסמא״ל נמשך מדינין דדכורא, דהיינו שכל העונשים הבאים על החטאים הנמשכים מדינים דדכורא נמסרו בידו. והנחש היא מדינים דנוקבא, שכל העונשים הבאים על החטאים מדינים דנוקבא נמסרו על ידה. ואלו ב׳ מיני הדינים הם שורשים לכל מיני החטאים שבעולם.
וזה אמרו (באות רנ״ג) השטן איהו סמא״ל שלטנותא דיליה בכבד, וכו׳ כי הוא נמשך מדינים דדכורא שהם בקו השמאל, וה״ס השעיר לעזאזל (עיין בזהר אחרי אות קט״ז בסולם וברע"מ פנחס אות שע״ח) ולכן וכבד נטיל כל לכלוכין וכו׳ הה״ד ונשא השעיר וגו'. ויותרת הכבד היא מבחינת סמא״ל שהוא דינים דדכורא, אלא מתוך שהיא מזנה עם אחרים מעורבים בה גם דינים דנוקבא ולכן אומר (באות רנ״ה) יותרת דיליה איהי נחש אשת זנונים, ומבין שניהם שהם הכבד ויותרת יוצאת המרה שהיא בסוף הדינים דשמאל, בסו"ה לפתח חטאת רובץ, כי היא בחינת דינים דמנעולא, שממנה המיתה, והיא נתלית בכבד, כי הכבד הוא דינים דשמאל הנקרא סמא"ל ובאחריתו מתגלה המרה, וזה אומרו (באות רנ״ד) מרה חרבא דיליה, וכו׳ דכתיב ואחריתה מרה כלענה וגו' כי המרה הוא סופו של קו שמאל, איהי גיהנם שבו מענישים את הרשעים, המתדבקים לינק מג״ר דשמאל. וטחול היא ג״כ מזוהמא של קו שמאל, כמו הכבד, כמ״ש (ברע״מ פנחס אות ת״י) טחול לזינא דכבד אזלא, דא אברי בשני היינו הכבד, שהוא זוהמא דקו השמאל, ודא ברביעי היינו הטחול, כי הכבד הוא דינים דדכורא והמרה היא דינים דמנעולא וזה יצא בסופו של קו שמאל, שהוא יום שני דמעשה בראשית, ויום רביעי של מעשה בראשית בו נאצלה המלכות, ותחלה יצאה בבחינת קו שמאל בסוד שני המאורות הגדולים, והיתה כמו יום ב׳ שהוא מצב הא' של זו"ן, ואח״כ נעשה סוד מיעוט הירח, ונתמעטה עד לנקודה תחת היסוד דז״א, וחזרה ונבנתה מחזה ולמטה דז״א פב״פ שהוא המצב הב׳ בסוד המאור הגדול שהוא ז״א לממשלת היום שהוא ז״א והמאור הקטן שהוא מלכות לממשלת הלילה (עיין בסוף הפתיחה לפירוש הסולם) וממעוט הירח יצאה, הקליפה הנקראת טחול ולילית, שהיא תחת המלכות כמו סמא״ל שהוא תחת הקו השמאל. ונמצא שטחול וכבד הם מין אחד ששניהם הם מזוהמא של קו שמאל אלא הכבד שהוא סמא"ל ומלאך המות הוא מיום ב׳ שהוא הקו השמאל עצמו, אבל הטחול היא מזוהמא של המלכות הנבנית מקו שמאל.
וזה אומרו (באות רנ״ה) יותרת דיליה, וכו׳ בגין דשיורין דילה מזוהמא של קו השמאל נטלא טחול וכו׳ דאיהי לילית כמבואר, ויש לזכור מ״ש הרב בעץ חיים (שער קליפת נגה פרק ה׳) וז"ל ולכן תראה כי אם הכבד הוא סמא״ל איך אנו אוכלין אותו, אך הענין, כי הרע שנתערב עם הטוב אינו כי אם בכלי הנפש של הנגה, ולא בכלי של רוח נשמה דנגה, והבן היטב מאד. והנה הכבד של כלי הנפש דסמא״ל דנגה, ובהסיר הרע ממנו ע״י מליחה יותר, ונשאר הטוב שבו וכן בשאר האברים הנזכרים פרשת פנחס באצטומכא ובקיבה ובמרה ובטחול וכו׳, הכל בזה הנגה טו״ר עכ״ל.