זהר

רנב) כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא, ההוא סטרא אחרא אזעירת גרמה ואטמרת כל ליליא דשבתא ויומא דשבתא. בר מן אסימון וכל כת דיליה, דאזלי על שרגי בטמירו, למחמי על גלויי דשמושא, ולבתר אטמרון גו נוקבא דתהומא רבא כיון דנפק שבתא, כמה חיילין ומשריין פרחין ומשטטין בעלמא, ועל דא אתקן שיר של פגעים, דלא ישלטון על עמא קדישא.

פירוש הסולם

רנב) כיון דאתקדש יומא וכו': כיון שנתקדש היום, והקדושה שולטת על העולם, אותו הצד האחר מקטין את עצמו, ומסתתר בכל ליל השבת ובכל יום השבת. חוץ מן אסימון וכל הכת שלו, שהולכים על הנרות בסתר, לראות את גילוי התשמיש, ולאחר כך הם מסתתרים בתוך נקב תהום רבה. כיון שיצאה השבת, כמה צבאות ומחנות עפים ומשוטטים בעולם. ועל כן נתתקן שיר של פגעים, דהיינו יושב בסתר, שלא ישלטו על עם הקדוש.
ביאור המאמר, כי משורת הדין היה הס"א ביכולת להתלבש בגופין, כנ"ל, ואלמלי הספיקו להתלבש בגופין, הנה אז היתה הארץ ניתנת ביד רשע, וכל הגופין והתולדות שהיו באים לעולם היו כולם מבחינת הרע דס"א, ולא היה להם כח להתקן בסטרא דטוב לעולם. וז"ש ואלמלא אקדים ס"א בהאי ליליא, עד דלא יקדים סטרא דטוב, לא יכיל עלמא למיקם קמייהו אפילו רגעא חדא כי היתה זוהמתם שולטת על כל התולדות שבעולם, ולא היתה אפשרות להאחז בסטרא דטוב אפילו רגע אחד. אבל אסוותא אקדים קב"ה אבל הקב"ה הקדים רפואה לזה, וזהו דדליג קמיה קדושא דיומא ואקדים קמי ס"א כי דלגה קדושת השבת וקידמה את הס"א, ונגלה אור השביתה והמנוחה בעולמות, המכניע ומפיל את הס"א וכל הקליפות לנוקבא דתהומא רבא, ואתקיים עלמא כי עי"ז נעשתה הזדמנות להוליד גופין ורוחין מסטרא דטוב בזווגא דלילה דשבתא, ואתקיים עלמא באופן הנרצה. ומה שאומר דדליג קמיה הוא כי כל דבר הבא שלא כסדר מערכת העולמות נקרא בשם דילוג. ומתוך שקדושת השבת באה על ידי אתערותא דלעילא בלבדה, כי האדם עוד לא עשה שום תשובה ותיקון שיהיה ראוי לזה, אלא המאציל עצמו הקדים רפואה לתיקון העולם, לפיכך מכונה זה בשם דילוג.
וז"ש (באות ר"נ) ומה דחשיב וכו': ומה שחשב הס"א להבנות בעולם ולהתגבר, נבנה בלילה הזה הצד הטוב ונתגבר. כי לילה זה אחר הפגם דעץ הדעת היה שייך משורת הדין רק לבנין הס"א בכל תוקפו, וכן חשב הס"א, אמנם היה להיפך, כי מקומו לקחה הקדושה, כי ואתבנון גופין ורוחין קדישין בהאי ליליא מסטרא דטוב, ונבנו גופות ורוחות קדושות בלילה הזה מהצד הטוב. כי נעשתה הכנה, שכל המזדווג בהאי לילה הוא ממשיך גופין ורוחין מסטרא דטוב שאין בהם שום אחיזה לס"א. דהיינו בהיפך ממש מה שחשב הס"א.
וז"ש, ובגין כך עונתן דחכימין דידעי דא משבת לשבת דהא כדין וכו': ומשום זה, עונתם של חכמים היודעים זאת, הוא משבת לשבת. כי אז הגופין והרוחין נבנין מסטרא דטוב כנ"ל, דהא כדין חמאת דא ס"א דכמה דאיהי חשיבת למעבד, עבידי סטרא דקדושה שהרי אז, כיון שהס"א רואה זה, שמה שהוא חשב לעשות הקדים ועשה הצד הטוב. כי הוא חשב להבנות ולהתתקף בהאי לילה דשבתא, ולבסוף נבנה הסטרא דקדושה. אזלא ומשטטא בכמה חיילין וסטרין דילה הס"א הולך ומשוטט בכמה מחנות וצדדים רעים שלה, וחמאת כל אינון דקא משמשי ערסייהו בגלויא דגופיהון לנהורא דבוצינא ורואה כל אלו המשמשים מטותיהם לאור הנר בגילוי הגוף וכל אינון בנין דנפקין מתמן הוו נכפין וכל הבנים הנולדים מהם נלקים בחולי נופל דשרו עלייהו רוחין מההוא ס"א, ואינון רוחין ערטילאין דחייביא דאקרון מזיקין והס"א משרה על אלו הבנים רוחות רעות שהם רוחות רשעים הנקראים מזיקין שמחמתם ושריאת בהון לילית, וקטילת לון לילית שורה עליהם והורגתם. אבל כיון דאתקדש יומא ושלטא קדושה על עלמא בעת שמתקדש היום וקדושת השבת שולטת בעולם ההוא ס"א אזעירת גרמה ואטמרת כל ליליא דשבתא ויומא דשבתא ההוא ס"א ממעט עצמו ומסתתר בכל הלילה דשבת ויום השבת. וע"כ אז עונתם של החכמים. בר מן אסימון וכל כת דיליה דאזלי על שרגי בטמירו למחמי על גילויי דשמושא חוץ מן המזיק הנקרא אסימון וכל המחנה שלו, ההולכים עם נרות בסתר לראות בגילוי התשמיש ולבתר אטמרון גו נוקבא דתהומא רבא ואחר זה הם מסתתרים בנוקבא דתהומא רבא. כי אסימון זה אע"פ שיש לו כח לראות בתשמיש לאור הנר גם בשבת, אמנם אין לו כח להזיק בשבת, אלא מחויב תכף לחזור לנוקבא דתהומא רבא, ורק אחר השבת הוא יכול להזיק.
וביאור הדברים. כי ר"ש הרגיש כאן קושיא על המאמר דעונתן דחכימין משבת לשבת, שהרי בכל יומי בחצות לילה הקב"ה מטייל עם הצדיקים בג"ע, וזווגא אשתכח לחכימי, ולאו דוקא בלילי דשבת. וקושיא זו הקשה בזהר (ויקהל דף ס"ה אות קצ"ד ע"ש) ולתרץ זה האריך כאן לבאר ההבדל שיש בין זווג דשבת לזווג דחול בענין התשמיש לאור הנר. שלפי פשוטן של הדברים ההפרש הוא, שבלילות חול יש כח לס"א להלקות הבנים הילודים בחולי נופל, וכן לילית יש לה כח להמיתם. משא"כ בלילות שבת, הגם שיש מזיק אסימון וכת דיליה שיש לו כח גם בשבת לראות בהם, אבל אין לו כח אז להזיקם רק אחר השבת ויש לזה תיקון גם כן, דהיינו בהבדלה דצלותא ובהבדלה על הכוס, ואז מתבטל כחו של המזיק הזה לגמרי, כמ"ש להלן. הרי שיש הבדל גדול בין זווגא דליל שבת ללילות חול בחצות לילה.
וסודם של הדברים, כי יש מאורי אור שהוא ז"א, וה"ס יחודא עלאה. ויש מאורי אש, שהיא הנוקבא דז"א(כנ"ל אות ר"ט ע"ש) וה"ס יחודא תתאה . וג' בחינות יש בשלהובא דילה: הא' הוא נהורא חוורא, הב' נהורא תכלתא שמתחת הנהורא חוורא, הג' הוא דבר גס כמו חלב ושמן ופתילה שבו נאחז הנהורא תכלתא. והאי נהורא תכלא, ה"ס אש אוכלא אש, דאכיל ושצי כל מה דשריא תחותיה, כי הוא בחינת הדין שבה, וע"כ אוכל ומכלה כל מה שמתחתיה, כי היא אוכלת החלב והפתילה שמתאחזת בהם. נהורא חוורא ה"ס הרחמים שבה, כי לבן הוא רחמים.
וז"ס המשמש מטתו לאור הנר הוו בניו נכפין, וכן לילית יכולה להמיתם משום דנהורא תכלא של הנר, שהוא מדת הדין, שורה שם, ויש כח לס"א להתאחז בזווג, כי ע"י מדת הדין מתגלים גופיהון, דהיינו בחינת זוהמא דחויא שיש בגופים של המשמשים, ומוצא מין את מינו וניעור. באופן, דמה שהותר הזווג בחצות לילה, היינו דוקא בחושך, שאין שם אור כי אז נאמר במלכות ותקם בעוד לילה, והרחמים מתגלים. אבל אם יש שם אור הנר, גורם זה, שתתגלה הזוהמא בגופין והס"א נאחז בזווג. וז"ש וחמאת כל אינון דקא משמשי ערסייא בגילויא דגופיהון לנהורא דבוצינא כי ע"י אור הנר רואה הס"א גילוי הזוהמא שבגופיהון, ומקטרגת עליהם ונאחז בזווגם, כמבואר. אמנם בליל שבת כל דינין מתעברין מינה, ונהורא דתכלתא מתהפכא ג"כ לנהורא חוורא, שלפי"ז היה מותר לשמש גם לאור הנר, ולא עוד אלא אפילו הזוהמא שבגוף האדם נמצאת מתעלמת לגמרי מכח קדושת השבת, ואין פחד עוד מפני גילוי הגוף לאור הנר. לזה אומר בר מן אסימון וכל כת דיליה דאזלי על שרגי מטמירו למחמי על גילויי דשמושא כי אפילו בשבת שנהורא תכלא נעשה לחוורא, ואין שם דין כלל, מ"מ הכרח הוא שאור הנר צריך לדבר גס להאחז בו, שהיא בחינת דין בהכרח, כי דבר גס הוא עכור ורומז על דינים, אלא בשבת אין צורת דין ניכרת בו, והוא נבחן כמטבע שאין עליו צורה, ולא נודע מה הוא וע"כ נק' מזיק זה הנרמז בדבר הגס שאור הנר אחוז בו, בשם אסימון, שפירושו מטבע בלי צורה. וז"ש דאזלי על שרגי בטמירו כי הוא סוד הדבר הגס הנמשך בסתר עם הנר, כי הנר לא היה דולק זולתו כנ"ל, וע"כ הוא הרואה גילוי הזווג שעי"ז הוא יכול להזיקו אחר יציאת השבת. והן אמת שמטעם גילוי דגופיהון אין חשש בליל שבת, כי זוהמא דגוף אינו ניכר בשבת, אמנם אחר השבת יש לו כח לגלות צורת הרע שבו ולהזיקו. (ועיין בזוהר בראשית ב' דף ק"נ).
ומ"ש כיון דנפק שבתא כמה חיילין וכו'. פירוש. אע"פ שבשבת אין אסימון וכת דיליה יכולים להזיק, כי אז אין בו עוד שום צורה של רע, אבל לאחר השבת, הוא והכת דיליה קונים בחזרה את צורתם, ועולים מתהומא רבא אל הישוב, ופורחים ועולים מתהומא רבא ומשוטטים בעולם ויכולים להזיק. וע"כ נתקן שיר של פגעים, שהוא יושב בסתר עליון וגו' שע"י תשובה ותפלה זו דיושב בסתר נצולים מהם.