זהר

רמ) ובתקיעו דשופרא דא, נפקו ישראל ממצרים. וכך זמין זימנא אחרא לסוף יומיא. וכל פורקנא מהאי שופר אתיא. ובג"כ אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא, דהא מהאי שופר אתי, בחילא דיוד דפתח רחמא דילה ואפיק קליה לפורקנא דעבדין, ודא ה', את תניינא דשמא קדישא.

פירוש הסולם

רמ) ובתקיעו דשופרא דא וכו': ובתקיעת השופר הזה יצאו ישראל ממצרים. וכך עתיד, לתקוע בשופר, בפעם אחרת באחרית הימים. וכל גאולה באה משופר הזה, שהוא בינה. ומשום זה, יש בה בפרשה זו, יציאת מצרים, משום שמשופר הזה באה, בכח הי' שפתח רחמה, והוציא קולה לגאולת העבדים. וזו היא ה', אות שניה משם הקדוש.
פירוש, כי כל המוחין המושפעים לזו"ן באים מהאי שופר, שהם אתוון אל"ה הנ"ל. גם אלו המוחין הגדולים שקבל הז"א להוציא ישראל ממצרים היו מהאי שופר על הדרך הנ"ל, וכן המוחין שיתגלו באחרית הימים לגאולה השלימה יהיו מהאי שופר ע"ד הנ"ל, ובגין כך אית בה יציאת מצרים בפרשתא דא ומשום זה יש בפרשה הזו יציאת מצרים. היינו בפרשת והיה כי יביאך שבתפילין, דהא מהאי שופר אתי כי המוחין שנתגלו ליציאת מצרים באו מהשופר הזה שבישסו"ת, דהיינו בחילא דיוד דפתח רחמא דילה בכח או"א הנק' י' דהוי"ה, שפתח הרחם דישסו"ת שהם אתוון אל"ה, כנ"ל, ואפיק קליה והוציא קולו. שהוא הז"א הנק' קול, ע"י השגת המוחין הללו, לפורקנא דעבדין לגאולת העבדים. שהם מספיקים להוציא ישראל מעבדות לחרות. ודע שאין ז"א ונוקבא נקראים קול ודיבור רק בהשגת המוחין דחיה, ולא בשאר המדרגות הפחותות ממדרגת חיה, ומהמוחין דחיה באות כל הגאולות. כמבואר.