זהר

רמ) וכל זמנא דבשרא דסטרא אחרא קיימא בקיומא, ההוא שטן קיימא לאסטנא אתאביד בשרא, לית ליה רשו לאסטנא, דהא לית ליה על מה דיסתמיך. וע״ד כתיב, יכל בשרו מרואי ושפו עצמותיו לא ראו. מההוא חיזו דשטן דקיימא לאסטנא, דלא יכיל, כיון דיכל בשרו. ושפו עצמותיו לא ראו, לא אתחזון לקרבא לגביה, דלית ליה בהון חולקא, כיון דשף כל חד וחד מדוכתיה, לא תבע עלייהו, ולא קאים לאסטנא בגינייהו. לבתר דבשרא מתעכלא, הא לא יתבע דינא, ולא קאים לאסטנא, דהא לית ליה על מה דיסתמיך, ולא אדכר לב״נ בשום מלה דעלמא. א״ר שמעון, השתא ידענא מלין על תקונייהו, ודאי יאות הוא ליה לאסטנא.

פירוש הסולם

רמ) וכל זמנא דבשרא וכו׳: וכל זמן שהבשר מסטרא אחרא קיימת בקיומו, שטן ההוא עומד להסטין, נאבד הבשר אין לו רשות להשטין, כי אין לו על מה שיסמוך, שכבר אין לו חלק בו, וע״כ כתוב, יכל בשר מרואי ושפו עצמותיו לא ראו. מרואי, פירושו מראיה ההוא של השטן העומד להשטין, שאינו יכול, משום דיכל בשרו. ושפו עצמותיו לא ראו, היינו, לא נראו לשטן שיקרב אליו, כי אין לו חלק בו, כיון שניתק כל אחד ואחד, דהיינו כל עצם ועצם ממקומו, אינו תובע עליהם ואינו עומד להשטין בשבילם. כי אחר שהבשר נעכל לא יתבע עוד דין, ואינו עומד להשטין, כי אין לו על מה שיסמוך, ואינו מזכיר את האדם בשום דבר שבעולם. א״ר שמעון, עתה אני יודע הדברים על תקונם. דהיינו מ״ש, והשטן עומד על ימינו לשטנו. ודאי יפה הוא לו להשמין, כל עוד שלא הסיר בגדים הצואים.