זהר

רמח) כיון דאתקדש יומא, אשתאר בריאה דרוחין. דלא אתברי לון גופא. וכי לא הוה ידע קב"ה לאעכבא לקדשא יומא, עד דיתברון גופין להני רוחין. אלא אילנא דדעת טוב ורע, אתער ההוא סטרא אחרא דרע. ובעא לאתתקפא בעלמא, ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין, לאתתקפא בעלמא בגופין.

פירוש הסולם

רמח) כיון דאתקדש יומא וכו': כיון שנתקדש היום, נשארה בריאת הרוחות שלא נברא להם גוף. שואל, וכי לא היה יודע הקב"ה לעכב מלקדש היום, עד שיבראו גופים לאותם הרוחות. ומשיב, אלא עץ הדעת טוב ורע, היה מעורר את הצד האחר הרע, ובקש להתגבר בעולם. ונבדלו ויצאו הרבה רוחות בהרבה כלי זיין להתחזק ולהתלבש בגופים בעולם.
פירוש, כיון שנתקדש היום, נשארה הבריאה של הרוחות, שעוד לא נבראו להן גופות. כלומר, נתקדש היום טרם שהספיק הקב"ה לברוא גופות בשביל הרוחות הללו. וה"ס אשר ברא אלהים לעשות הנאמר ביום השבת, כי אומר אשר ​בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות, שלכאורה אין לו פירוש, אם באמת גמר כל מלאכתו בתכלית הנרצה, א"כ לא ברא לנו כלום לעשות, כי הכל כבר עשה וגמר מעצמו. אלא הסוד הוא שהשי"ת עשה כל הברורים וגמר כל המלאכות, באופן שתהיה לנו האפשרות לעשות, דהיינו שנוכל לעשות ולגמור אותם על ידי העבודה שלנו בתורה ומצות. וענין השביתה נאמר רק על מה ששייך למלאכת המאציל. ומשמיענו הכתוב, כי השי"ת כבר שבת מכל מלאכתו, עד כי לא חסר משהו מצדו ית', וכל זה אשר ברא אלהים וגמר, הוא מאפשר גם לנו לעשות ולגמור אותם מצדנו.
וזה אמרו אשתאר בריאה דרוחין דלא אתברי לון גופא שנשארו רוחות שלא הספיק הש"י לעשות להן גופין עד שקדש השבת, ונשארו רוחין ערטילאין בלי גופא והרוחות האלו בלי הגופין, הן הקליפות והמזיקין המביאים את האדם לידי חטא, (כמ"ש להלן) ובכונה הניחם, כי עי"ז נשארו לנו כח הבחירה ומקום עבודה בתורה ומצוות.
ומקשה, וכי לא ידע הקב"ה להתעכב מלקדש היום עד אחר שיבראו גופין לאותן הרוחות. ומתרץ, אלא אילנא דדעת טוב ורע אתער ההוא סטרא אחרא דרע ובעא לאתתקפא בעלמא, אלא עץ הדעת טו"ר היה מעורר הסטרא אחרא ההוא של הרע, ובקש להתגבר בעולם. פירוש, כי המלכות נקראת עצה"ד טוב ורע, (כנ"ל אות קכ"ג), זכי הא טוב לא זכי הא רע, ע"ש הטעם. וכיון שחטא האדם בעצה"ד, ונעשה לא זכי, ע"כ נתעוררה בחינת הרע שבאילנא דדעת טו"ר, ורצה הרע להתתקף בעולם. כלומר שרצה להתגבר על הטוב ולהתאחז בעולם, באופן שהטוב לא יוכל לעולם לנצח אותו. ואז ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין לאתתקפא בעלמא בגופין ויצאו להם כמה רוחות בכמה מיני כלי זיין בכדי להתתקף בעולם ולהתלבש בגופים. פירוש, ב' נקודין נתחברו במלכות, האחת ממותקת בבחינה בינה מדת הרחמים, והשניה היא מדת הדין שבמלכות עצמה. וכשהמלכות מתוקנת בקדושה כראוי להיות, אז נקודה דמדת הדין גניזא וטמירא, ונקודה דמדת הרחמים קיימא באתגליא (כנ"ל אות קכ"ג ובהסולם ע"ש). ואז זכי האדם והא טוב. ואם חוטא האדם ופוגם בה, אז מתגלה מדת הדין שבמלכות, וניתן הכח לבעלי ההזק והחורבן לשלוט עליו, והא רע. ואם זוכה ונקודה דרחמים שולטת באתגליא, הוא זוכה להעלות במעשיו את המלכות עד הבינה עלאה, ומתגלים עליו הרחמים והמוחין עלאין. ואם אינו זוכה ומגלה מדת הדין שבה, הנה לא רק שפוגם במלכות, אלא פוגם גם בנקודת הבינה שנתחברה עם המלכות, כי הפכה מרחמים לדין מחמת התגלות הדין שבמלכות, כי כל המגולה היא השולטת.
ולפיכך אחר החטא דעצה"ד, הנה נתגלה כח הדין שבמלכות, שאז פגם גם בנקודת הבינה שבה, שהפכה למדת הדין, אשר נקודה זו דבינה היא כל אפשרות התיקון שיש במלכות, שמצדה היא נקראת טוב בעת שנקודת הבינה באתגליא כנ"ל, ועתה אחר שנפגמה גם נקודת הבינה ונהפכה לדין, חשב הסטרא אחרא, שעתה הגיעה שעתו להתגבר בעולם ולהתלבש בגופין של בני אדם דהיינו של אדה"ר ובניו, כלומר, שגוף דס"א יירש מקומו של הגוף דאדה"ר, ולא תצויר עוד שום בחינת תיקון המלכות מסטרא דטוב. כי ראה שגם נקודת הבינה שבמלכות נתהפכה והיתה למדת הדין, ולא יצוייר שום תיקון עוד.
וז"ש, ואתפרשו כמה רוחין בכמה זיינין לאתתקפא בעלמא בגופין הרבה רוחות יצאו להתתקף בעולם בכמה מיני כלי זיין, דהיינו כחות החורבן, להתלבש בגופין של בני אדם בעולם הזה ולשלוט כאן בקביעות, כי חשבו שאין מציל מידם, מחמת הפגם שעשה האדם בחטאו, בנקודת הרחמים שבמלכות כנ"ל.