זהר

רמז) פקודא ארביסר, לנטרא יומא דשבתא, דאיהו יומא דנייחא מכל עובדי בראשית. הכא כלילן תרין פקודין, חד נטורא דיום השבת. וחד לקשרא ההוא יומא בקדושיה. לנטרא יומא דשבתא, כמה דאדכרנא ואתערנא עלייהו, דאיהו יומא דנייחא לעלמין, וכל עבידן ביה אשתכללו ואתעבידו, עד דאתקדש יומא.

פירוש הסולם

רמז) פקודא ארביסר וכו': המצוה הארבע עשרה, היא, לשמור את יום השבת, שהוא יום המנוחה מכל מעשה בראשית. כאן כלולות שתי מצות אחת, שמירת יום השבת.ואחת לקשור יום ההוא בקדושתו. כלומר להמשיך המוחין דחכמה הנקראים קדש, לשמור את יום השבת, היינו כמו שזכרתי והעירותי עליו, שהוא יום המנוחה לעולמות, וכל המעשים נשתכללו בו, ונעשו מטרם שנתקדש היום.
פירוש, כי ביום השבת עולה הז"א לא"א והנוק' לאו"א ובי"ע עולים לישסו"ת וזו"ן דאצילות, ונמצאים נר"ן של האדם עולים עמהם לאצילות והם מקבלים שם אור החיה. ולפיכך יש ב' פקודין חד לנטרא יומא דשבתא, דהיינו שלא יכשל בעשית מלאכה והוצאה מרשות לרשות וכו', כי אחר שהעולמות נפרדו לגמרי מהקליפות, עלינו להשמר שלא נגרום לקליפות כח לחזור ולהתערב ביום ההוא, אשר העושה מלאכה בו גורם שוב להתערבות הקליפות בקדושה. ופקודא ב' הוא לקשרא ההוא יומא בקדושיה כראוי, דהיינו ע"י תענוג שבת ממשיכים אור האצילות לנר"ן שלנו, ואור האצילות הוא אור החכמה הנקרא קדש, ואנו מתקדשים על ידו.
וז"ש, לנטרא יומא דשבתא וכו'. פירוש, כל הטרחות והמלאכות רמוזים בעבודות ובמלחמות עם הס"א, המפרידים אותנו מלהתדבק בו ית'. וזה הכלל שבאתר דאית טרחותא תמן אית ס"א. כי ע"י המלחמות והטרחות אנו מבררים הנצוצין קדישין המובלעין תוך הס"א, שכל ברור וברור נבחן למלאכה מיוחדת, שמתחילה נעשו כל הברורים האלו ע"י המאציל עצמו, שהם כל המלאכות של הבורא ית' המובאים בששת ימי בראשית, וכאשר נגמרו כל הברורים כולם, נבחן שהם נשתכללו ובאו על תכליתם, ואז נתקדש השבת, שהוא יום המנוחה, שהרי כלה המלאכה ואין עוד מה לתקן. והבן זה (ועי' בזוהר חדש יתרו דף כ"ה אות צ"ז צ"ח). לכן סוד יום השבת שהוא יום המנוחה לכל העולמות, כי בכל שבת חוזרת ובאה אותה השלימות שהיתה בשבת בראשית, בסוד יום המנוחה, דהיינו שנפרדו כל הקליפות ונתקעו בתהומא רבא, והעולמות עולים לאצילות, שה"ס היחוד הגמור. וצריכים אנו להמשיך קדושה זו, והוא נמשך לנו ע"י ב' הפקודין זכירה ושמירה.