רמד) וצריך שתדע, כי מלבד ההפרש שיש בין העיבור אל היניקה והגדלות בענין הדעת כנ"ל, כן יש חילוק ביניהם בענין התרין מוחין אחרים, כי אע"פ שישנם בו, אינם שלימים, יען כי חסר מהם אור הדעת המגדיל אותם. ולכן מוח החכמה לא ניכרו בו עדיין התפשטות ל"ב נתיבות חכמה, ובמוח הבינה, לא ניכרו בו התפשטות נ' שערי בינה, וגם הדעת לא נחלק לאכסדראין ואדרין הנזכר באדרת נשא דף קל"ז. אמנם כל בחינות אלו היו אז עדיין בכח ולא בפועל ובפרטות.
רמד) מוח החכמה לא ניכרו בו עדיין התפשטות ל"ב נתיבות החכמה. ובמוח הבינה לא ניכרו בו התפשטות נ' שערי בינה. וגם הדעת לא נחלק לאכסדראין ואדרין. אמנם כל בחינות אלו, היו אז עדיין בכח, ולא בפועל. כי מתוך שאומר לעיל, שבחינת הכללות דמוח הדעת, מתהילה רק ממוחין דיניקה, אבל בעיבור עוד אין שם אפילו כללות של הגבורות דדעת. משמיענו כאן שלא נטעה בזה לפרש, שאין שם מבחינת העביות ולא כלום. אלא שהכונה היא על התגלות העביות בלבד, כי רק התגלות העביות בשלמות, נקראת כללות, כל עוד שאינו ראוי לקבל זווג גמור כנ"ל. אמנם ודאי שבחינת העביות דשורש, הוא מקבל בעת העיבור, שהוא נבחן לעביות בכח ולא בפועל. שפירושו הוא, שכל בחי' העביות וכל הזווגים העתידים לצאת אח"כ, כבר כלולים אז בעת העיבור א' מבחינת הכח. ועל שם זה הוא מכונה בחינת עביות דכתר.
ובאופן, שכל ההבחן בין עיבור אל יניקה הוא, כי ביניקה מתגלה בו בחינת הכללות של התפשטות ל"ב נתיבות החכמה בתוך הנ' שערי בינה. והכללות של התפשטות מוח הדעת לבחי' אדרין ואכסדרין דכל הגוף דז"א. וגילוי הכללות הזה הוא בפועל ממש. כי הגם שעוד לא נעשה הזווג המוריד הה"ח והה"ג דמוח הדעת לכל אדרין דגופא דז"א ממעלה למטה, הנה זה משום שהעביות נמצא שלא במקומו כנ"ל. אמנם העביות כבר קבל כל התיקונים הצריכים להכנת הגדלות הזה, ואינו חסר אלא לעלית אח"פ, שהעביות תרד מעינים לפה. לכן נבחן שהכללות של הגדלות כבר נתגלה בפועל ממש. משא"כ בעיבור, לא נגלה שם אלא בחינת ה'כח' של אותה הכללות המתגלה ביניקה.
ולהבין בחינת הכח של התפשטות ל"ב נתיבות החכמה, והתפשטות של נ' שערי בינה ושל מוח הדעת, צריך שתזכור המתבאר לעיל בסוד העיבור, בענין הבירור והתיקון של ז"א הנעשה ע"י או"א בזמן העיבור. כי הבירור של הרפ"ח ניצוצין דמ"ן של ז"א העולים לעיבור, נעשה על ידי ל"ב נתיבות החכמה דאבא. שבהיות ש"ך ניצוצין דז"א כלולים בטפת הזווג דאבא, פועל עליהם ל"ב נתיבות החכמה, ומורידים ל"ב ניצוצין דעביות המלכות דמדת הדין הכלולים בש"ך ניצוצי הז"א מעת הנקודים, שהם אינם ראוים לקבל שום תיקון בעולם אצילות המתוקן בפרסא של צמצום ב', ונקראים ל"ב האבן. ואחר ירידתם דל"ב ניצוצין אלו, נשאר ז"א רק בבחינת הלובן שבו, שהם בחינת התלבשות הנשאר מעביות של ל"ב ניצוצין אלו. ואז נותן אותם יסוד דאבא אל יסוד דאמא, שבה ה"ג שכל אחת כלולה מעשר, הנקראות נ' שערי בינה. ואז אמא מאירה את הה"ג שלה אל רפ"ח הניצוצין הנשארים מז"א, ואלו ל"ב בחינות של התלבשות, הנשאר ברפ"ח ניצוצין, מקבלים עתה בחינת עביות דה"ג דאמא, ונעשים שוב ל"בבחינות מלכיות. אלא שהם מתוקנים כמו הה"ג דאמא עצמה, כלומר שמשותפים במדת הרחמים, מבחינת ה"ת בעינים. ול"ב מלכיות החדשות הממותקות האלו נעשות לבחינת כללות המלכות דז"א, שה"ס ה"ג דמוח הדעת. אשר בהגדלות יזדווג שם אור עליון בסוד ה"ח והאו"ח יגלה הארת חכמה, ויוצאים ע"ס בהארת חכמה ממטה למעלה, הנקרא מוח הדעת שבראש. ואח"כ הוא מתפשט גם ממעלה למטה, וממלא כל אדרין ואכסדרין דגופא. ועי' לעיל דף תתקס"ג אות ט"ז וי"ז.
והנך רואה, אשר בחינת הכח של הארת ל"ב נתיבות ונ' שערי בינה, המכינים אל הזווג דהתפשטות הדעת, כל זה נעשה בעיבור הא', כנ"ל שהם הבירור והתיקון הנעשה ע"י או"א. אמנם כל זה נעשה בבחינת שורש לבד, כי אין שם עביות ממש, אלא בחינת עביות דכתר. וע"כ נבחן זה רק לכח ולא לפועל ממש. ורק בעת היניקה שאז משיג העביות דבחי"א בפועל, נבחן אז שהשיג את הכללות דל"ב נתיבות החכמה ונ' שערי בינה והכללות דהתפשטות הדעת, בפועל ממש. אמנם עדיין לא נתפשטו כך, כי עדיין אין בהם זווג. אלא מבחינת הכללות בלבד המה מגולים בפועל. וענין אלם מאלקים, וסוד י"ה יתבאר בדיבור הסמוך.