זהר

רמד) פקודא חדסר, לעשרא מעשרא דארעא הכא אית תרין פקודין: חד, לעשרא מעשרא דארעא. וחד בכורי דפירי אילנא, דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ. כתיב הכא, הנה נתתי. וכתיב התם ולבני לוי הנה נתתי את כל מעשר בישראל. וכתיב וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא.

פירוש הסולם

רמד) פקודא חדסר וכו': המצוה האחת עשרה, היא לעשר מעשר הארץ. כאן יש ב' מצות, אחת לעשר מעשר הארץ. ואחת, להביא ביכורי פירות האילן, שכתוב, ​הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ. כתוב כאן הנה נתתי, וכתוב שם ולבני לוי ​הנה נתתי את כל מעשר בישראל, וכתוב, ​וכל מעשר הארץ מזרע הארץ מפרי העץ לה' הוא.
פירוש. דורש המקרא הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע על מעשר הארץ שהותר לאדם הראשון, ואת המקרא ואת כל העץ אשר בו פרי העץ זורע זרע, על בכורי דאילנא שהותרו לאדם הראשון, (כדלהלן בפקודא תריסר). ויש להבין א"כ איזה ענין יש למקראות אלו לחייב אותנו במעשר ובכורים להפריש לה' ולא לאכול אותם. שהוא ההיפוך מהמשמעות.
אמנם יש כאן ענין עמוק כי ענין האכילה ה"ס בירור הנצוצין הקדישין מתוך הקליפות, שעל ידי האכילה מתחברין הנצוצין הקדישין שבמאכל אל נפש האדם לבשר מבשרו, והפסולת שבמאכל יוצאת לחוץ מגופו. עד שבמשך שני חייו הולך ומלקט כל הנצוצין הקדישין השייכין להשלים את נפש האדם, שבלעדם הוא חסר שלימותו. והנה בזוהר (לך לך דף ק"א אות ש') אומר, כי לאדם הראשון לא ניתן לאכול בשר, דכתיב הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע וגו' לכם יהיה לאכלה, ודריש ולא יתיר מזה. דהיינו ולא בשר. אלא כיון דחטא ויצה"ר אשתאיב בגופא דיליה נאמר לנח כירק עשב נתתי לכם את כל, דהיינו אפילו בשר. ע"ש. וביאור הדברים, כי אדה"ר נברא בשלימות גדולה, וכבר נבררה בו כל השלימות הראויה מצד בחינת בעלי חיים כמ"ש ​ויצר ה' אלהים מן האדמה כל חית השדה וגו' וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו, שפירושו, שהשיג כל שם ושם מבעלי חיים על מתכונתו, כי היו כבר נבררים לו בכל שלימותם, (כמ"ש בתקוני זוהר תיקון נ"ז ע"ש) ולפיכך לא ניתנו לו בעלי חיים לברורים ע"י אכילה, כי כבר היו נבררים לו ע"י המאציל. ורק הדומם והצומח היו חסרי הברור, וע"כ נתנו לו רק תבואת הארץ לאכול ולברר אותם ללקט מתוכם נצוצין קדישין החסרים להשלמתו. אלא אחר חטא עה"ד, חזרו ונתקלקלו כל הברורים. וכמו שאברי נשמתו נשרו ונפלו לקליפות, כן נתקלקל עמו כל בעל חיים וצריכים לברור מחדש. ולפיכך נתנו לנח גם בעלי חיים לאכול ולברר אותם, וכן לדורות אחריו.
והנה אדה"ר נברא בצל"ם אלהים, שהם המוחין הנ"ל (המבוארים בפקודא עשיראה) בסוד ד' פרשיות התפילין. והם נשמה שלו, אמנם אחר שנולד בבחינת הנשמה הקדושה הזו, זכה ע"י מעשים טובים לברר ולהעלות מ"ן ולהשיג בחינת חי"ה, ואח"כ ביום השבת גם לבחינת יחידה (כי לא אבד הזהרא עלאה רק אחר השבת כנודע) ולפיכך הותרו לו המעשר והבכורים, ואדרבה ע"י האכילה של המעשר והבכורים זכה לברר ולהעלות מ"ן, עד שזכה לחיה ויחידה. אמנם אחר החטא דעצה"ד שחזרו ונתקלקלו כל הברורים ואשתאיב יצה"ר בגופא. נאסר לנו המעשר והבכורים מחמת יצה"ר שבנו, מחשש שלא נפגם בקדושה עלאה שבהם, אלא שאנו מחוייבים ליתנם לכהנים וללוים, וכשאנו מקיימים עכ"פ את המצות האלו דמעשר ובכורים כמצוה עלינו, יהיה לנו כח להעלות מ"ן ולהמשיך בחינת מוחין דחיה ביום השבת, על דרך שאדה"ר המשיך ע"י אכילתו בעצמו את המעשר והבכורים.
וזה אמרו פקודא חדסר לעשרא מעשרא דארעא כי אחר שהמשכנו בחינת אור נשמה ע"י הנחת תפילין, יש לנו להעלות מ"ן ע"י ב' פקודין מעשר ובכורים, בכדי להמשיך מוחין דחיה. ונתבאר שאדה"ר המשיך המוחין דחיה ע"י אכילתו המעשר והבכורים בעצמו, אבל אנחנו שאין אנו רשאים לאכול אותם מחמת היצה"ר שבגוף שלנו, ניתנה לנו במקומו המצוה, ליתן אותם לכהנים וללוים, וע"י זה ניתן גם לנו הכח להמשיך המוחין ההם. וזה שמביא ראיה שהכתוב מדבר במעשר ובכורים דוקא, משום דכתיב הכא והנה נתתי וגו' וכתיב ולבני לוי הנה נתתי, וכמו ששם מדבר במעשר כן הכא באדה"ר מדבר במעשר. וכן יליף מפרי העץ לה'.