זהר

רמג) כד נפק שבתא, צריכין ישראל דלתתא, לאתעכבא, דהא יומא רבא עלאה איהו. ובהאי יומא, אושפיזא רבא ויקירא, קא שריא עליה, בגין כך בעי לאתעכבא, לאתחזאה דלא דחקין באושפיזא קדישא. כדין פתחי ישראל ואמרי, והוא רחום יכפר עון וגו', דתקונא שפירא איהו בהאי ליליא, כיון דדינא אתהדר לאתריה, מה דלא אתחזי כד עייל שבתא, דדינא אסתלק, ולא אשתכח.

פירוש הסולם

רמג) כד נפק שבתא וכו': כשיצא השבת צריכים ישראל שלמטה להתעכב, דהיינו להוסיף מחול על הקודש, כי יום גדול עליון הוא, וביום הזה אורה גדול ויקר שורה עליו, שהוא נשמה היתירה, משום זה צריך להתעכב ולהראות שאין דוחקים האורח הקדוש להוציאו. אז פותחים ישראל ואומרים והוא רחום יכפר עון וגו'. שהוא תקון יפה בלילה הזה, כיון שהדין חוזר למקומו, מה שלא היה נראה בביאת השבת, שהדין היה אז מסתלק ולא נמצא.