תוכן

רמב) אבל הענין הוא, כי כאן בפרשת תרומה, בספרא דצניעותא, איירי בענין תיקוני האצילות עצמו ומהותם. ולכן כל יותר שהדינין מתפשטים הם יותר חזקים, ובסוד סיגי הזהב ושמרי היין, כי שם הם דינין יותר חזקים. אבל בפרשת תצוה, בפעולת הדינין בעצמן, כי הנקבה להיותה משועבדת תחת בעלה, לכן כאשר תבא לפעול פעולות דינין, יתגברו רחמי הזכר עליה, ותחליש דינין שלה. אבל כאשר הזכר ירצה לפעול פעולות הדין בעולם, אין מי שימחה בידו להחליש דיניו. ואמנם ביאור הדברים הנזכר הוא, כי בערך הדינין בעצמותם ומהותם, דינין דדכורא תקיפין ברישא כו', כנזכר כאן בפרשת תרומה. והטעם הוא, כי הנה הדינין נתפשטו תחילה בז"א, בחמשה מקומות, והם: בחוטמא, בפומא, ובדרועין, ואצבעין, ובידין. אבל אח"כ ירדו מן הז"א, והלכו להם אל הנקבה, כנזכר באדרת נשא, ואותם הדינין והגבורות, שהם חמשה גבורות, נשארו בסיומא דיליה, שהוא היסוד שבו, כדי לתתם משם אל נוקביה לתתא, לתתם בחג"ת שלה כנודע. ולהיות כי שם ביסוד שלו, הוא מקום קבוץ החמשה חסדים, לכן הגבורות נייחין תמן בסופא, שהוא ביסוד שלו. אבל דיני הנקבה הם להפך, כי בהיותם עדין למעלה ברישא דילה, הם נייחין, לפי שהראש שלה מכוון כנגד היסוד שבזכר, אשר שם החמש חסדים, וממתקות הגבורות שלה. אבל כשיורדין הגבורות עד היסוד בה, אשר אין כנגדם מקום חסדים בזכר, ואין הגבורות ההם מתמתקות, ונשארו תקיפין, ולכן הם תקיפין בסופא. וגם בפרשת בא בספר הזוהר בדף ל"ח ע"ב, במאמר אלא הכי תנינן כתיב כי יהיה נערה בתולה כו', ביארנו קרוב לענין זה ע"ש.