זהר

רמב) תאנא בצניעותא דספרא, כמה דאודנא דא אבחן בין טב ובין ביש, כך כלא. דבזעיר אפין אית סטרא דטב וביש. ימינא ושמאלא. רחמי ודינא. והאי אודנא כליל במוחא ומשום דאתכלל במוחא ובחללא חד. אתכליל בקלא דעייל ביה. ובאודנא קרי ביה שמיעה. ובשמיעה אתכליל בינה. שמע: כלומר, הבן אשתכח דכלא בחד מתקלא אתקל. ומלין אלין למאריהון דמארין אתיהבן, למשמע ולאסתכלא ולמנדע.

פירוש הסולם

רמב) תאנא בצניעותא דספרא וכו׳: למדנו בספרא דצניעותא, כמו שאזן זו מבחינה בין טוב לרע, כך הכל. דהיינו בכל הספירות דז״א. כי בז״א יש צד טוב וצד רע, שהם ימין ושמאל, רחמים ודין. ואזן זו כלולה במוח. ומשום שנכללה במוח ובחלל אחד, נכללה בקול הנכנס בה, שבאזן הוא נחשב לשמיעה. ובשמיעה נכללה הבינה. שמע, פירושו הבן. דהיינו בינה. נמצא שהכל במשקל אחד נשקל. ודברים אלו ליושבים על כסא מדין נתנו, לשמוע ולהסתכל ולדעת.
פירוש. כמו אחר ביאת הקו האמצעי ומיחד הימין והשמאל, יש באזן הבחנה בין ימין לשמאל בסוד רחמים על ישראל ונוקמין על המצירים לישראל, כך בכל ספירות דז״א יש צד של טוב וצד של רע דהיינו קו ימין וקו שמאל שיש בכל ספירה וספירה דז״א וז״ש כמה דאודנא דא אבחן בין טב ובין ביש כך כלא, דבז״א אית סטרא דטב וביש, ימינא ושמאלא, רחמי ודינא. ונתבאר לעיל שבעת יציאת הי׳ מן האויר, אז נמשך באזן מוח השמאל, בסוד נקודת השורק. וכן אז, העוקמא דאודנין מעלה את הקול לתוך נקב האודנין (כנ״ל אות רל״ז) וז״ש, משום דאתכלל במוחא ובחללא חד, דהיינו שהי' יצאה מאויר הפרסא שבאודנין, ונגלה מוח השמאל, שאז נכלל באזן כנ״ל, אתכליל בקלא דעייל ביה, נכלל בעת הזאת בקול תפלה הנכנס באזן, כי בעת הזאת מעלה הפרסא שבאזן את הקול. כנ״ל. ואז היא שמיעת התפלה, וז״ש ובאודנא, כיון שקול התפלה נכנס באזן, קרי ביה שמיעה, ששומע התפלה, ובשמיעה אתכליל בינה, כי החכמה נקראת ראיה, והבינה נקראת שמיעה, אשתכח דכלא בחד מתקלא אתקל, שהרי האזן היא בינה, ובה נכלל המוח השמאלי שהוא בינה, ובו השמיעה, שהיא בינה. והכל הוא במשקל הבינה.