זהר

רמא) פתח ואמר, בראשית ברא אלקים, היינו דכתיב, ויבן ה' אלקים את הצלע. את השמים, היינו דכתיב, ויביאה אל האדם. ואת הארץ, כד"א ועצם מעצמי, ודאי האי איהי ארץ החיים.

פירוש הסולם

רמא) פתח ואמר בראשית ברא אלקים היינו דכתיב, ויבן וגו'. את השמים, היינו דכתיב ויביאה וגו'. פתח ר"ש ואמר, ​בראשית ברא אלקים היינו שכתוב ​ויבן ה' אלקים את הצלע. כלומר שכאן מרומז בנין הנוקבא ע"י או"א. את השמים, שה"ס זו"ן הגדולים, היינו שכתוב ויביאה אל האדם. ואת הארץ, כד"א ועצם מעצמי ואת הארץ, שה"ס זו"ן הקטנים, הוא כמ"ש עצם מעצמי.
פירוש. כי נתבאר לעיל (בראשית א' דף י' ד"ה בהאי) כי ברא לשון סתימא היא, וה"ס אשר דנפיק מראשית, דהיינו סוד הורדת אתוון אל"ה דבינה לתוך הזו"ן, שנשארה הבינה בו"ק, בסוד ב' אתוון מ"י. ואח"כ חזרו והעלו אתוון אל"ה אליהם וחזרה והשיגה הג"ר, ונשתלם השם אלקים, שז"ס בראשית ברא אלקים. ונודע שעם אתוון אל"ה שהבינה מעלה, עולים עמהם גם זו"ן, להיותם דבוקים עליהם (כנ"ל ב"א דף י' ד"ה אי) והם משיגים שם המוחין דבינה. הרי שסוד בנין הנוקבא, שהוא ע"י עליתה לאו"א, שה"ס בינה, הוא בסוד בראשית ברא אלקים, שבמלות הללו מרומז עליות זו"ן לאו"א והשגת הבנין מהם, דהיינו המוחין. וז"ש בראשית ברא אלקים היינו דכתיב ויבן ה' אלקים את הצלע.
ונתבאר לעיל (דף קכ"ח ד"ה וז"ש) בביאור הכתוב ויביאה אל האדם, שה"ס תקון המסך בהנוקבא להכשירה לקבל חסדים מז"א, נמצא מזה, שהכתוב ויביאה, קאי על הנוקבא הגדולה שמחזה ולמעלה דז"א, המרומזת בהמלה את, של את השמים, כנ"ל (בראשית א' דף רנ"ה ד"ה ואת) וז"ש את השמים, היינו דכתיב ויביאה אל האדם. כלומר שהמלה את, שה"ס נוקבא הגדולה של השמים, שהוא ז"א, עליה נאמר, ויביאה אל האדם, שפירושו שהכשיר אותה לקבלת חסדים.
ונודע שהע"ס כח"ב תו"מ נקראים, מוחא עצמות גידין בשר עור. ונמצא שעצמות הוא חכמה, וז"ש ואת הארץ, אשר רומז על הנוקבא הקטנה שלמטה מחזה, (כמ"ש שם), שהיא לבדה נתקנה לקבלת חכמה (כנ"ל דף ט"ז ד"ה אמר) היינו ועצם מעצמי, עליה נאמר עצם מעצמי, שפירושו שמקבלת חכמה. וז"ש ודאי האי איהי ארץ החיים, שהנוקבא הקטנה המרומזת בואת הארץ, היא נקראת ארץ החיים, כי אור החכמה נקראת אור חיה, וע"כ הנוקבא בעת שיש לה אור החכמה נקראת ארץ החיים. שז"ס החכמה תחיה בעליה.