זהר

רלט) כיון דעאל לגו, מאיך עינוי, ולא זקיף רישיה. אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, קום אעבר ידך אפומיה, דלא ידע בהאי, דלא רגיל ביה. קם רבי אלעזר, אעבר ידיה אפומיה דרבי חייא, פתח פומיה רבי חייא, ואמר, חמא עינא מה דלא חמינא, אזדקף דלא חשיבנא, טב למימת באשא דדהבא טבא דליק.

פירוש הסולם

רלט) כיון דעאל לגו וכו': כיון שנכנס ר' חייא לפנים השפיל עיניו, ולא הרים ראשו. אמר ר"ש לר' אלעזר בנו, העביר ידך על פיו של ר' חייא, שאינו יודע בזה, כי אינו רגיל בו. ואינו יודע לשית עצה בנפשו. קם ר' אלעזר, והעביר ידו על פיו של ר' חייא. פתח ר' חייא את פיו, ואמר, עיני ראה מה שלא ראיתי מעודי, וקומתי הזדקף, שלא חשבתי כל כך מעולם, טוב למות באש זהב הטוב הבוער.
פנימיות הדברים. כי נודע שיש מוחין דאחורים וחיצוניות, הנמשכים מקו שמאל בלי ימין, בסוד יציאת נקודת השורק, שה"ס בינה שחזרה לראש א"א, והראש דא"א, יש בו אור חכמה בלי חסדים וחכמה בלי חסדים מאירה רק בג"ר ולא בזו"ן ובי"ע, וע"כ גם החכמה אינה מאירה בהם בהיותם שמאל בלי ימין. ונבחנים משום זה למוחין דאחורים וחצוניות. ואין השמאל מתחבר בימין אלא ביציאת קו אמצעי בבחינת המסך דנקודת החירק, שבכח המסך וקומת החסדים הוא מכניע את קו השמאל ומחברהו בימין, ומתלבשת החכמה דשמאל בחסדים שבימין, ואז, יכולה החכמה להאיר בשלמות. וזכור כאן סוד ג' הנקודות חולם שורק חירק, שנתבארו לעיל (ב"א דף ט"ו ד"ה ההוא עש"ה) ומוחין הללו הבאים בהכרעת קו אמצעי, בכח המסך דחירק, נקראים מוחין דפנים ופנימיות, ויש מעלה בקו שמאל, שאינה בקו אמצעי כי הקו שמאל מושך חכמה מן הראש דא"א שהוא ג"ר דג"ר, אע"פ שאינם מאירים בו כנ"ל. ויש מעלה בקו אמצעי שאינה בקו שמאל, כי קו אמצעי מאיר בכל השלימות מחמת התלבשות החכמה בחסדים, אמנם אין בו אלא ו"ק דג"ר, כי כח המסך דחירק ממעטו מג"ר דג"ר. (כמ"ש שם. וכמ"ש פ' לך דף י"ג ד"ה ונתבאר, עש"ה), ואין כאן המקום להאריך.
והנה ר' חייא היה במדרגת מוחין דאחורים הנ"ל, הבאים מקו שמאל מטרם הכרעת קו האמצעי. וזה אמרו. (באות רל"ד) ר' חייא רבא וכו' למילף מנייהו, שהיה דרכו תמיד ללמוד אצל בעלי המשנה, איך הולכים במדרגות מחיל אל חיל. אזיל לגבי רשב"י, וחמא פרגוד חד דהוה פסיק בביתא, פירוש, שהרגיש בר"ש בן יוחאי את המסך דחירק שבקו אמצעי, שממנו מקבל ר"ש המוחין דפנים שלו, אשר מסך זה פוסק את המוחין דחכמה המכונה בית, דהיינו שמסלק ממנו הג"ר דג"ר ואינו מאיר אלא בו"ק דג"ר, כנ"ל. תוה ר' חייא, כי נדמה לו שהוא קטן ממנו, כי ר' חייא, אף על פי שהיה במוחין דאחורים, היה לו ג"ר דג"ר, כדרך קו שמאל, כנ"ל, ור"ש בן יוחאי אין לו אלא ו"ק דג"ר, מסבה שמשתמש בקו אמצעי, כנ"ל. וע"כ חשב ר"ח את המוחין של עצמו יותר פנימים מן המוחין של רשב"י. אמר, אשמע מלה מפומיה מהכא, דהיינו מבחינת ו"ק דג"ר. שמע וכו' תאותם של ישראל שיהי' הקב"ה לא הולך ולא מתרחק אלא בורח כצבי וכו' הוא מחזיר את ראשו לאחוריו. שבשעה שישראל אחוזים בקו שמאל, בורח הקב"ה מהם ואינו מאיר להם כנ"ל, אמנם אין בריחה זו ענין של הסתלקות ח"ו, אלא להיפך, כי רוצה להאיר להם בחינת ראש, דהיינו חכמה, אלא משום שחסר להם חסדים, ואין הראש יכול להאיר להם בלי התלבשות בחסדים, ע"כ בורח מהם, עד שמקבלים המסך דחירק, שעליו יוצא קו אמצעי, ואז מאיר הראש שלו באחוריו, דהיינו בקו שמאל הנקרא אחורים, משום שעתה ע"י קו אמצעי מתלבשת החכמה בחסדים ומאירה בשלמות, אלא בו"ק דג"ר כנ"ל. וזהו נבחן, שבורח כצבי, שמחזיר ראשו לאחוריו. וזהו שהתפללו ישראל, אם אנו גורמים שתסתלק מבינינו, דהיינו, משום שנאחזנו בקו שמאל שהחכמה אינה מאירה מחמת חסרון חסדים, וע"כ גרמנו שהקב"ה הסתלק מבינינו, יהי רצון שתברח כמו הצבי או כמו עופר האילים שהוא בורח ומחזיר את ראשו למקום שהניח, כן הבריחה של הקב"ה תחזיר את ראשו שהוא הג"ר, למקום שהניח, שהוא קו שמאל, שמשם נסתלק, כנ"ל.
וז"ש, (באות רל"ו) ד"א, הצבי כשהוא ישן הוא ישן בעין אחת והאחרת הוא נעור, כך אמרו ישראל וכו' פי' עינים ה"ס חכמה, ויש בהם ע"ס, שהג"ר באחת ובאחרת ז"ת. ושינה הוא הסתלקות המוחין. והתפללו ישראל שהסתלקות זו לא תשלוט אלא בעין אחת, שהוא ג"ר דחכמה, ולא בשניה שהוא ו"ק דחכמה, שהם צריכים להתקיים אח"כ, ע"י קו האמצעי, וזסו"ה הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל, אלא עינו פתוחה ומאירה חכמה לישראל.
וכ"ז אמר תלמיד אחד של ר"ש, לר' חייא, להודיע לו מעלת רשב"י, שאעפ"י שמשתמש בקו האמצעי ובמסך דחירק שלו, מ"מ הוא מקבל אור החכמה מקו שמאל, בכל שלימות הארתה, אלא מבחינת ו"ק דחכמה, אבל ר' חייא, הגם שנאחז בקו שמאל בלי מסך, שהוא יכול להמשיך ג"ר דחכמה, אבל מה יועיל לו זה, בשעה שאינה מאירה לו כלום, והקב"ה היא בהסתלקות מן השכינה בסבתו, והוא כביכול ישן.
וז"ש שמע ר' חייא, שהבין דבריו שהצדק עמו, ואמר, אי עלאין עסקין בביתא, ואנא יתיב אבראי, בכה. שעתה הכיר שהעליונים שהם רשב"י וחבריו הם בבית, שה"ס חכמה, והוא יושב בחיצוניות החכמה, כי אינה מאירה לו. וע"כ בכה. שמע ר"ש ואמר ודאי שכינתא לברא, שגם ר' חייא מרגיש כבר, שהשכינה היא ודאי בחיצוניות מסיבתו, וע"כ מאן יפוק, להמשיך לו מוחין דפנים. אמר ר' אלעזר בנו, להשמיע לר' חייא, אי קלינא ע"י המסך דחירק שבקו אמצעי, דהיינו שנסתלקו ממני הג"ר דג"ר, לא קלינא, כלומר, איני מחשיב את זה לשריפה, שהרי השכינה היתה מחוץ ממנו, שהיתה בחיצוניות כנ"ל. ליעול שכינתא, לפנים בפנים עם ז"א, ע"י שקבלתי את המסך דחירק שבקו אמצעי, ותהוי אשתא שלימתא ותהיה האש של המסך שלמה. מכח שגרמה הזווג של הקב"ה והשכינה פנים בפנים. ובדברים אלו חשב ר"א לפעול אצל ר' חייא שיפרוש מקו שמאל ויקבל את קו אמצעי.
שמע קלא דאמר, עד לא סמכין אסתמכו, עוד לא נסמכו אצל ר' חייא, הקוין דימין ושמאל עם המסך דחירק, ותרעין לא אתתקנו, ושערים עוד לא נתקנו במסך דצמצום א'. (כמ"ש להלן), ומזוטרי דבוסמיא דעדן, דכען הוא, ומשום זה לא יקבל ר"ח ממנו. לא נפיק ר' אלעזר, כי הבין שר' חייא לא יוכל לקבל דבריו. וסוד יציאה זו פירושו, להתדבק במדרגתו של ר' חייא שהיא חיצוניות, כי אי אפשר להגביה את מדרגת חבירו, אלא אם ירד וישתוה עם מדרגתו. וע"כ היה ר"א צריך לצאת מפנימיות לחיצוניות.
יתיב ר' חייא בכה ואתגנח, הרבה בתפילה לזכות למוחין דפנימיות. פתח ואמר, סוב דמה לך דודי לצבי וגו'. זה רומז שזכה להשיג את מסך דחירק הממעט את הג"ר דקו שמאל ונשאר בו"ק בלי ראש, וע"כ בקש מהקב"ה שיחזיר ראשו לאחוריו כצבי (כנ"ל באות רל"ו) אתפתח תרעא דפרגודא, כלומר, שעוד לא זכה למסך עצמו, שעליו יוצא קו האמצעי, אלא שזכה רק לשער שלו בלבד. והטעם הוא, (כמ"ש באורך בפ' לך דף י"ג ד"ה ונתבאר) כי מתחילה יוצא המסך דחירק במסך דצמצום א' שבכחו מכניע הקו שמאל תחת קו הימין, ובבחינה זו עוד אינו ראוי לזווג עליון להמשיך אור הפנים, כי המסך דצמצום א' אינו מקבל לתוכו אור. ולפיכך צריכים להמתיק את המסך הזה בצמצום ב', ואז ראוי להמשיך ולקבל אור הפנים. (עש"ה בכל ההמשך) וע"כ המסך דצמצום א' אינו נחשב למסך ממש אלא לשער המסך, כלומר, שהוא סבה למסך הממותק דצמצום ב', וזולתו לא היה נכנע הקו שמאל, כמו שנתבאר שם באורך, וז"ש כאן אתפתח תרעא דפרגודא. וז"ש, לא עייל רבי חייא, משום שמסך דצמצום א' אינו ראוי להמשיך אור הפנימית, כנ"ל וע"כ עוד לא יכול להכנס לפנימיות.
וז"ש, זקיף ר"ש עינוי ואמר שמע מנה, אתיהיב רשותא למאן דאיהו אבראי, דהיינו שר"ש הרגיש בו שכבר זכה במסך דחירק מצמצום א', שהוא רק שער המסך כנ"ל, ונחשב לנתינת רשות לכנוס לפנים. ואנן לגו ולא נעזור לו להכנס. קם ר"ש, אזל אשא מדוכתיה, שהלך אש המסך, ממקומו של ר"ש, שהוא מסך הממותק דצמצום ב', עד דוכתא דרבי חייא, וקבל ר"ח בזה מן ר"ש את המתקת המסך דצמצום ב', אז אמר ר"ש קוזטיפא דנהורא דקליטרא לבר ואנא הכא לגו, שניצוץ אור הקליטה בחוץ אצל ר' חייא, דהיינו שכבר קבל בחי' קטנות דמוחין ע"י זווג על המסך דצמצום ב', שאע"פ שהיא עוד בקטנות כמו ניצוץ, אמנם היא אור הקליטה, שכבר הפנימיות קולט אותו ויכול לכנוס לשם. והוא ראוי לקלוט אח"כ המוחין דגדלות (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבר) כי קטנות זה בהיותו מאמא מכשרתו לקבל הגדלות דאמא, כמ"ש שם.
וז"ש אתאלם פומיה דר' חייא, כי קטנות זה שקבל, מכונה אלם דאלקים, הרומז שחסר לו י"ה דאלקים, שה"ס ג"ר. שזסו"ה מי שם פה לאדם, שהבינה הנקרא מי משים פה לאדם, שה"ס גילוי ג"ר. או מי ישום אלם, מ"י, שה"ס בינה, משפעת מוחין דקטנות שהפה מתאלם בסוד אלם דאלקים, שחסר ג"ר שה"ס י"ה דאלקים. כיון דעאל לגו, מאיך עינוי ולא זקיף רישיה, משום שהיה לו משם רק מוחין דקטנות, כנ"ל, והיה חסר ראש. א"ר שמעון לר' אלעזר בריה קום אעבר ידך אפומיה, דלא ידע בהאי דלא רגיל ביה, יד, פירושו כח וחיל, וא"ל ר"ש לר"א שיעביר ידו על פיו של ר"ח, ויעזור לו להעלות מ"ן להמשכת הג"ר, ויתגלה לו המוחין דג"ר, שגילוים מכונה פה. קם ר"א אעבר ידיה וכו', פתח פומיה ר"ח. דהיינו שהשיג המוחין דג"ר דפנימיות שגילוים מכונה פתיחת פה. ואמר, חמי עינא מה דלא חמינא. ראיה ה"ס שפע החכמה, כי עינים ה"ס חכמה, ואמר ר"ח כי עתה שהשיג המוחין דג"ר דפנימיות הוא ראה דהיינו שעתה השיג אור החכמה מה שלא ראה, כי מקודם לכן היה בחיצוניות, ואע"פ שהיה יונק מג"ר דג"ר שבקו שמאל, אכן החכמה זו לא האירה לו כלל, מטעם חסרון לבוש החסדים, כנ"ל, אבל אלו ג"ר דפנימיות שהשיג עתה, מאירה בהם החכמה בשלימות כי יש לה חסדים להתלבשות, אלא שמאירה בו"ק דג"ר. כנ"ל. אזדקף דלא חשיבנא, ראשי נזדקף, דהיינו שהשיג ג"ר הנקראים ראש שלא חשבתי שעוד אשיגם פעם. טב למימת באשא דדהבא טבא דליק הסתלקות ג"ר דג"ר מחמת המסך דחירק שקבל, מכונה מיתה. ובינה מכונה זהב טוב. ואמר שכדי להשיג הג"ר של זהב הטוב, הבוער, מחמת המסך דחירק, כדאי למות, דהיינו להפסיד הג"ר דג"ר.