זהר

רלט) פרשתא תניינא, והיה כי יביאך. דא ה', היכלא דאתפתח רחמא דילה מגו יוד, בחמשין פתחין אכסדראין ואדרין סתימין דביה, דההוא פטר דעביד יוד, בהאי היכלא, למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא, בגין דשופר דא הוא סתים בכל סטרין, ואתא יוד ופתח ליה, לאפקא מניה קלא וכיון דאפתח ליה, תקע ליה, ואפיק מניה קלא, לאפקא עבדין לחירו.

פירוש הסולם

רלט) פרשתא תניינא והיה וכו': הפרשה השניה, היא ​והיה כי יביאך, היא ה' דהויה, שהיא בינה, שהיא ההיכל, שנפתח רחמה על ידי הי', בחמשים פתחים ומסדרונות וחדרים סתומים שבו. אותה הפתיחה שעשתה הי' בהיכל הזה, היא כדי לשמוע בו את הקול היוצא מתוך השופר הזה, שהיא בינה. משום ששופר זה, הוא סתום מכל הצדדים, ובאה הי' ופתחה אותו, להוציא ממנו קול. וכיון שפתחה אותו, תקעה בו, והוציאה ממנו קול להוציא עבדים לחרות.
פירוש, כי ה' דשם הוי"ה רומזת על פרצוף ישסו"ת, שה"ס ל' דצל"ם, הנקרא מגדל הפורח באויר והוא היכלא דאתפתח וכו' בחמשין פתחין, כי או"א נבחנים לאויר סתום דלא אתפתח, שהם בסוד ם' דצל"ם, הרומזת לעזקא המקפת מוחין שלהם, והי' לא נפיק מאויר שלהם באופן שישפיעו אור החכמה, אשר ע"כ אינם משפיעים אלא אוירא דכיא לבד, שהוא אור חסדים כנ"ל, אבל הישסו"ת שה"ס ל' דצל"ם, ובחינת בינה הם נבחנים להיכלא דאתפתח וכו' בחמשין פתחין ומשפיעים חכמה לזו"ן ע"י עליתם לראש א"א ששם הבינה מתהפכת להיות חכמה כנ"ל. ובינה זו נקראת חמשין שערי בינה, כי בה ה' ספירות כח"ב זו"ן שבכל אחת מהן עשר ספירות, והן חמשים. וכל ספירה וספירה מהחמשים מתחלקת לאדרין ואכסדראין, שבחינת חג"ת שבספירה נקראת אדרין, שפירושו חדרים, ובחינת נה"י שבהן נקראת אכסדרין, שמורה, שאין בה בחינת כלי קבלה לעצמם הם, אלא רק לבחינת הוצאה והכנסה אל החדרים, (כנ"ל אות רכ"ט).
וזה אמרו והיה כי יביאך דא ה', היכלא דאתפתח רחמא דילה כי פרשה ב' דתפילין שהיא והיה כי יביאך רומזת על ה' דשם הוי"ה, שהוא פרצוף ישסו"ת דאצילות, אשר רחמא דילה אתפתח להשפיע חכמה לזו"ן כנ"ל. ומ"ש מגו י' יתבאר לפנינו.
וז"ש, למשמע בה קלא וכו', הפתיחה ההיא עשה הי' בהיכל ההיא, כדי לשמוע בה הקול היוצא מתוך שופר הזה, משום ששופר הזה סתים מכל הצדדים. פירוש, כי כבר נתבאר לעיל, שבעת שהישסו"ת שהיא בינה נשתתפה בהמלכות, ירדו ג' ספירות אל"ה, שהם בינה וזו"ן דגופא דישסו"ת, אל מקום הזו"ן דאצילות, ולא נשאר בהישסו"ת, אלא ב' אתוון מ"י. ואח"כ ע"י העלאת מ"ן חוזרת להוריד ה"ת מנקבי עינים שלה למקום הפה, כמו שהיתה מטרם השיתוף, ואז חוזרים ועולים אליה ג' אתוון אל"ה ואשתלים שוב שמא דאלהים (כנ"ל אות י"ד עש"ה). ועם אל"ה אלו שעלו אל הבינה בחזרה עולים גם הזו"ן, (כנ"ל אות י"ז ד"ה ואימא אוזיפת עש"ה) גם נתבאר (לעיל אות י"ד ד"ה קיימא ולא קיימא). שאע"פ שהג' אתוון אל"ה כבר עלו ונתחברו אל הבינה, ואשתלים שמא דאלהים, מ"מ נבחן עוד שהשם אלהים עמיק וסתים בשמא, משום שין שם אלא אור החכמה לבד, ואין הארת החכמה יכולה להתקבל לאל"ה זולת ע"י לבוש של חסדים. עש"ה. ולפיכך נבחן, שאלו אתוון אל"ה הם בחי' שופר, שבתוכו מלובשים הזו"ן, שעלו עמהם אל הבינה, הנבחנים לקול, והוא משום שהם המעלים עמהם את הזו"ן לבינה מכח היותם כלולים בהם מעת קטנות, ונמצאים נושאים בתוכם את הז"א, כמ"ש שם.
וזה אמרו דההוא פטר דעביד י' בהאי היכלא למשמע בה קלא די נפקא מגו שופר דא, שפתיחה ההוא עשאה היוד בהיכל הזה, כדי לשמוע בה הקול היוצא מהשופר הזה. כי הי' שהם או"א עלאין, הם המשפיעים הארה עליונה להוריד ה"ת מנקבי עינים דישסו"ת בחזרה אל הפה שלהם, ומעלים את הג' אתוון אל"ה שהיו במקום הזו"ן, ומחברים אותם שוב אל הבינה, כמו שהיו מטרם השתתפותם עם המלכות, ונמצא שהי' פתחה את ההיכל דישסו"ת בכדי להשפיע מוחין לז"א, מתוך השופר, שהם אתוון אל"ה שהעלתה, כי גם הזו"ן עולים עם אתוון אל"ה ההם אל הבינה ומקבלים שם חכמה, וז"ש למשמע בה קלא דהיינו להאציל הז"א עם המוחין דגדלות הנקרא קול, ואצילותו נבחן להשמעת קול. בגין דשופר דא סתים בכל סטרין, משום ששופר הזה סתום מכל הצדדים, דהיינו הן מחסדים והן מחכמה. כי אלו אתוון אל"ה הנקראים שופר המה נופלים במקום זו"ן, והם סתימין שם הן מג"ר והן מאור חסדים וע"כ הם צריכים ב' תקונים: א)להעלותם ולחברם בבינה שישיגו בחינת הג"ר שלהם, שהוא אור החכמה. ב) להשפיע בהם אור חסדים שיהיה לבוש להחכמה.
וז"ש, ואתא יוד ופתח ליה לאפקא מניה קלא היינו תיקון הא', שהיוד ממשיך הארה עליונה אל הה' שהיא היכלא דישסו"ת, המורידה ה"ת למקומה, ומעלה ג' אתוון אל"ה עם הזו"ן שבתוכם ומחברם אל הבינה, ומשיגים על ידי זה הארת החכמה, שהוא גם מוחין אל הז"א שעלה עם האתוון אל"ה. אמנם הארת החכמה עודנה סתומה ואינה מאירה, מטעם חסרון חסדים כנ"ל, וע"כ נבחן שעוד לא יצא הקול, דהיינו שעוד לא נולד הז"א, וז"ש לאפקא מניה קלא להוציא ממנו אח"כ, ע"י תיקון ב', את הקול. ועתה עוד לא יצא.
ואחר כך וכיון דאפתח ליה תקע ליה, ואפיק מניה קלא, לאפקא עבדין לחירו היינו התיקון הב' הנ"ל, כי אחר שפתח ההיכל, דהיינו שחיבר אתוון אל"ה עם זו"ן בחזרה לבינה, והשיגו שם אור חכמה, תקע ליה היינו שהיוד תקעה אויר תוך השופר, כי אויר פירושו אור חסדים, וכיון שהשופר, שהוא אתוון אל"ה, קבלו גם אויר, שהוא אור חסדים ואפיק מניה קלא הוציא והוליד את הז"א שנק' קול, והוציאו בשלימות למקומו. כי ע"י לבוש החסדים דתקעה הי' יכולה החכמה להתלבש בו ולהתקבל אל הז"א. וע"כ המוחין האלו אשר השיג הז"א,הנק' קול, הוא מוציא את העבדים לחרות, כלומר שהז"א משפיע הארתו לעולמות, ובני ישראל זוכים אז במוחין דג"ר הנקראים חרות.