זהר

רלז) ואי תימא, דאנן פקדין לבי קברי בריש כל ליליא, לאו על גופא אלא על נפשא. דהא כל זמנא דבשרא קיימא, רוחא פקדא עלה דנפשא, ונפשא פקדא לגופא. אבל השתא, פקדונא דילן איהו לנפשא, דאיהי משתככא. ואשתארת בשכוכי גו גרמי. ובג״כ, בריש כל ליליא, פקדונא דרוחא לנפשא, ולא על בשרא.

פירוש הסולם

רלז) ואי תימא דאנן וכו׳: ואם תאמר הרי אנו, הרוחות, פוקדים בית הקברות בתחילת כל לילה. ואם הגוף נעבר מן העולם, יש לשאול למה אנו פוקדים הקבר. ומשיב, זה אינו על הגוף, כי אם על הנפש. כי כל זמן שבשר הגוף נמצא, הרוח פוקד את הנפש, והנפש פוקדת את הגוף. אבל עתה, שבשר הגוף נעבר מן העולם, הפקידה שלנו היא אל הנפש, שהיא נשתככה ונשארת בהשקט בתוך עצמות הגוף, שעצם אחד נשאר ממנו תמיד בקבר, שממנו נבנה לתחיית המתים. ומשום זה בתחילת כל לילה הפקדון של הרוח, הוא לנפש, ולא על בשר.