זהר

רלז) והאי אודנא סתים לבר. ועקימא עייל לגו, לההוא נוקבא דנטיפא מן מוחא, בגין למכנש קלא לגאו, דלא יפוק לבר, ויהא נטיר וסתים מכל סטרוי. בג״כ הוא רזא. ווי לההוא דמגלי רזין, דמאן דמגלי רזין כאילו אכחיש תקונא דלעילא, דאתתקן למכנש רזין, ולא יפקון לבר.

פירוש הסולם

רלז) והאי אודנא סתים וכו׳: ואזן זו סתומה מבחוץ, והאלכסון נכנס בפנים לנקב האזן שבו הנוטפים מן המוח, כדי להכניס הקול לפנים, שלא יצא לחוץ, ויהיה שמור וסתום מכל צדדיו. משום זה הוא סוד. אוי למי שמגלה סודות, כי מי שמגלה סודות, הוא כאלו גורע תקון העליון, שנתתקן לאסוף הסודות בפנים שלא יצאו לחוץ.
פירוש. כי האזן משונה משאר החושים, כי היא מקבלת בלבד, אבל אינה משפעת לחוץ כמו העינים והחוטם והפה. והוא מטעם כי אע״פ שמקור יציאת הי' מאויר וגילוי החכמה, נעשה באזנים, שהם הג״ר דראש המשפיעים לו"ק דראש ולכל הגוף, עכ״ז משם אין מגולה כלום לחוץ, כי הג״ר דחכמה נגנזו ואינם מושפעים אלא ו"ק דחכמה, שמקומם בעינים והחוטם כנ״ל. וז״ש והאי אודנא סתים לבר, שאין דבר מושפע ממנו לחוץ, ועקימא עייל וכו׳ דלא יפוק לבר ויהא נטיר וסתים מכל סטרוי, כי אם היה יוצא מן האזן לחוץ היו מתגלות ג״ר דחכמה, משום שהאזן היא ג״ר, בג״כ הוא רזא, כי הג״ר הן סוד. ואסור שתשפענה לחוץ. וז״ש, ווי לההוא דמגלי רזין וכו׳ כאלו אכחיש תקונא דלעילא וכו' כי נעשה תקון למעלה לגנוז הג״ר, והוא רוצה לגלותם ולהכחיש תקון זה.
ומ״ש, ועקימא וכו׳ בגין למכנש קלא לגאו, הענין הוא, שבעקימא זו שה״ס הפרסא, יש ב׳ תקונים, א) שבו הגבול שאור העליון לא יתפשט ממנו ולמטה, מחמת שעלתה לשם המלכות המסיימת האור. ב) שהוא מעלה את התחתון לעליון. והיינו בעת שהי' חוזרת ויוצאת מן האויר, והמלכות יורדת ממקום הפרסא למקומה, הנה אז מתקיים ג״כ גבול הפרסא שאינו נותן לאור שיתפשט מפרסא ולמטה, אלא הבינה ותו״מ שירדו ממדרגה בוקעים הפרסא והם עולים ומתחברים עם כתר וחכמה שלמעלה מפרסא, כמ״ש זה באורך (לעיל ויקהל דף ל״ט ד״ה וזהו שאומר באות, ע״ש) ובדרך זה הפרסה מעלה את התחתון לעליון, כי בינה ותו״מ שנפלו מן המדרגה הם נופלים למדרגה שלמטה ממנה, ואח״כ בעת שהפרסא מחזירה אותם אל המדרגה והם עולים למעלה מפרסא ולוקחים עמהם גם את המדרגה התחתונה ומעלים אותה למעלה מפרסא (כנ״ל ב״א דף צ׳ ד"ה בגין) ובדרך זה עולה התפלה מעשיה עד אצילות ונעשית מ״ן לז״א ומלכות. (כנ״ל ויקהל בהסולם אות קל״א, עש״ה כי הוא אריכות גדול ואין להכפיל הדברים) וז״ש, ועקימא עייל לגו, לההוא נוקבא דנטיפא מן מוחא, בגין למכנש קלא לגאו, כי קול התפלה שעלה מן עשיה עד ז״א למ״ן, לא יוכל לקבל כלום כשנמצא למטה מפרסא דאודנין, אלא הפרסא דאודנין מעלה את קול התפלה לפנים מן הפרסא, בנקב האזן, ששם יש נטיפא דג' מוחין חב״ד, ומשם הוא מקבל הארת המוחין ההם. דלא יפיק לבר, והקול אינו יכול לרדת דרך האזן לחוץ, משום שהאזנים הם בחינת ג״ר המאירים ממעלה למטה. והפרסה מגבילם, שמעכב האור שלא לרדת אלא ממטה למעלה. אלא שמחויב לצאת דרך העיינין וחוטמא כמ״ש לפנינו.