זהר

רלז) והאי קול פנימאה איהו, דלא אשתמע, ולא אתגליא, ודא הוא, כד נביע בי גרון, אפיק ה', בחשאי, ונביע תדיר ולא פסק, ואיהו דקה פנימאה, דלא אשתמע לעלמין.

פירוש הסולם

רלז) והאי קול, פנימאה איהו, דלא אשתמע ולא אתגליא, ודא הוא כד נביע בי גרון אפיק ה' בחשאי, וקול הזה, הוא פנימי, שאינו נשמע ואינו מתגלה. אינו נשמע, היינו בקול. אינו מתגלה, היינו בדבור. וזה הוא כשהחיבור, של חיך וגרון מוציא ה' בלחש שאין בה שום קול, ונביע תדיר ולא פסק, וזווג הזה נובע תמיד ואינו נפסק. ואיהו דקה פנימאה דלא אשתמע לעלמין. והוא קול דק פנימי שאינו נשמע לעולם. פירוש, כשיש הארת חכמה בהמוחין היוצאים ונולדים מהזווג, הם נבחנים שהם נשמעים לחוץ, והם מתגלים על ידי זווג קול ודבור. אבל בשעה שהמוחין הם חסדים מכוסים ונעלמים מהארת חכמה, הם נבחנים, שהם אינם נשמעים לחוץ ואינם מתגלים. וזווג או"א עלאין הוא על ידי חיך וגרון דא"א, שאבא ה"ס חיך ואמא ה"ס גרון. ולפי שאו"א הם תמיד בחסדים מכוסים בסוד כי חפץ חסד הוא, נבחן זווגם בסוד ה' בחשאי, כמו הביטוי של אות ה' היוצאת מזווג חיך וגרון, שאינה נשמעת לחוץ. וקול זה של אות ה' הוא אמא המקבלת מאבא, והוא נוקבא עלאה דז"א, ועליה אומר הכתוב קול גדול ולא יסף, כי זווג זה דאו"א הוא זווג תמידי שאינו נפסק לעולם, וע"כ הוא גדול.