זהר

רלו) מנלן מנבוכדנצר. אע"ג דחלם ההוא חלמא, כל זמנא דהוה מיחן למסכני, לא שרא עליה חלמיה, כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני, מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא וגומר, מיד אשתני דיוקניה, ואטריד מן בני נשא. ובג"כ נעשה אדם. כתיב הכא עשיה, וכתיב התם שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז.

פירוש הסולם

רלו) מנלן מנבוכדנצר וכו': מאין לנו זה. מנבוכדנצר, אע"פ שחלם אותו החלום,כל זמן שהיה חונן עניים לא נתקיים בו החלום. כיון שהטיל עין רעה שלא לחון את העניים, מה כתוב, ​עוד מלתא בפום מלכא וגו'. מיד נשתנתה צורתו, ונרחק מן בני אדם. ומשום זה כתוב, נעשה אדם. כתוב כאן עשיה, וכתוב שם ​שם האיש אשר עשיתי עמו היום בועז, שעשיתי פירושו צדקה, אף כאן נעשה, פירושו צדקה.
ביאור המאמר, יש להבין הדברים, אם אמנם מבואר בכתוב בריאת דכר ונוקבא דהיינו עתירי ומסכני, אבל אין כאן רמז כלל שהעתירי צריכים לרחם על מסכני ולפרנסם, כי אומר שהמקרא הזה הוא פקודא למיחן למסכני וכו'. אכן יש כאן עמקות גדולה מאד. כי משונה מאמר זה מכל המאמרים הקודמים, כי בכולם תמצא מאמר לחוד ועשיה לחוד, כמו ויאמר אלהים יהי אור, ויהי אור. ויאמר אלהים יהי רקיע וגו' ויעש אלהים את הרקיע. וכן ויאמר אלהים יקוו המים וגו' ויהי כן. וכן בכולם לא תמצא שהעשיה תהיה מעורבת במאמר, והטעם (כמ"ש הזהר להלן), שהבריאה יצאה בסוד או"א, שאבא אמר ואמא עושה. שאבא השפיע השפע לאמא ואחר שהשפע נתרשם בגבולים שבאמא יצא השפע לפועל, ודומה כמו כח ופועל, כי מבחינת אבא לבד לא יכולה שום בריאה לצאת אל הפועל ממש, משום שאין בה שום גבול שיציירו הפעולות באיזו צורה שהיא, כנודע, ולפיכך יש מאמר מאבא, שה"ס ההשפעה לאמא, וכיון שעודו בבחינת הכח לא יתכן שיאמר בו לשון עשיה, אלא לשון יהי. אבל במאמר דבריאת אדם כתיב במאמר עצמו לשון עשיה, שהרי כתיב ויאמר אלהים נעשה אדם. ועוד שינוי גדול יש כאן, כי כתיב נעשה לשון רבים, ולא כתיב אעשה אדם.
והענין הוא כי קודם בריאת עולם התיקון היה שבירת הכלים בז"ת דעולם הנקודים, כמ"ש ז"ל ברא עולמות והחריבן עד שברא עולם זה ואמר דין הניין לי. (ב"ר פ"ג ז') והנה ע"י שבירת הכלים שהיתה בז"ס חג"ת נהי"ם דנקודים, נתערבה הקדושה בקליפות, ואח"כ נתגלה השם מ"ה והוציא ד' העולמות אבי"ע בדרך התיקון שז"ס שאמר דין הניין לי, כי בירר את הנצוצין קדישין מן הקליפות וכפי הבירור של הקדושה כן נבראו העולמות וכל מה שבהם. וז"ס מה שתמצא בכל מעשה בראשית ענין הבדלה ובירורים, כמו ויבדל אלהים בין האור ובין החושך, וכן בין מים למים, וכן בין מים ליבשה, וכן ענין למינהו הנאמר בתדשא הארץ דשא וכו', וכן בין ממשלת היום ובין ממשלת לילה, וכן ענין יציאת נפש חיה מן המים ומן הארץ שכל זה יורה ענין בירור הקדושה מן הקליפות והטוב מהרע, וכל מה שנברר נעשה לבחינת מציאות קיימת לפי הראוי לו בקדושה. וז"ס שכל מעשה בראשית כלול ביום הראשון במאמר דיהי אור, כי שם היתה הבדלה כוללת בין האור ובין החושך, כי בדרך כלל נקראת הקדושה אור והקליפות חושך, כי כל שאר התוארים של הקדושה והקליפות, אינם אל פרטים וענפים של אור וחושך.
והנה מבחינה זו של הבדלה בין האור ובין החושך, שעל פיה נתבררו כל בריות בראשית, עדיין אין התיקון שלם, כי מבחינה זו היתה נשארת כל בחינת הרע והחושך כדבר שאין צורך בו, שאין זה מותאם כלל לשלימותו ית', כי אין התיקון נגמר אלא בסוד הכתוב ​גם חשך לא יחשיך ממך וגו' כחשיכה כאורה (תהלים קל"א). וכדי לתקן זה נברא האדם, שהוא כולל הכל, מתכלית הרע עד תכלית הטוב, ויהיה על ידו גמר התיקון בשלימות הנרצית, דהיינו שיהפוך הרע להיות טוב והמר למתוק וחשך כאור תהיה ובלע המות לנצח, והיה ה' למלך על כל הארץ.
ולפיכך יצא מאמר זה דבריאת האדם בשינוי גדול משאר המאמרות, שהיו לשאר בריות בראשית, כי כאן נתערבה העשיה במאמר עצמו, והוא משום שמאמר זה הוא מאמא ולא מאבא, ואמרה נעשה אדם, שיורה לשון משותפת, כי היא נשתתפה עם המלכות דאצילות כדי לברוא את האדם. פירוש, כי המלכות דאצילות כוללת הכל בסוד הכתוב ומלכותו בכל משלה, כי היא מפרנסת ונותנת קיום גם לכחות הרע, שלולא כן לא היה לרע שום כח להמצא. שז"ס ​ורגליה יורדת מות, כי הקליפות מקבלות ממנה נהירו דקיק כדי קיומם, שז"ס שהמלכות נקראת עשיה, להיותה מתפשטת ושולטת בכל העשיה כולה, וכן נקראת חושך כי היא מאירה נהירו דקיק כדי לקיים החושך והרע, כנ"ל. ועל פי זה תבין שבעת שאמא נכללה בעצמה במלכות בשתופא חדא, נתערבה בה עצמה בחינת עשיה וחושך. וז"ס נעשה אדם בצלמנו כדמותנו, כי האור נקרא צלם, והחושך נקרא דמות (כמ"ש בזהר להלן). כי אחר שאמא נשתתפה במלכות נעשו בה עצמה ב' הכוחות צלם ודמות, אשר על פיהם בראה את האדם שיהיה כולל גם הוא מב' הכחות צלם ודמות, וע"כ אמרה ​בצלמנו וכדמותנו. ואחר שידעת כל זה יתבארו היטב דברי הזוהר שלפנינו.
וז"ש נעשה אדם, בשותפא כלומר, לשון נעשה יורה משותף, כלל דכר ונוקבא יורה שאמא עצמה נכללת מדכר ונוקבא. כי אעפ"י שאמא היא בחינת עלמא דדכורא, ואין בה בחינת נוקבא כלל, היא השתתפה עתה עם המלכות שהיא נוקבא, כנ"ל. בצלמנו עתירי כדמותנו מסכני, דהא מסטרא דדכורא עתירי ומסטרא דנוקבא מסכני כי זכר ה"ס אור ועשירות, ונוקבא ה"ס חושך ועניות. וכיון שאמרה בצלמנו וכדמותנו, הרי שנמצא בה עצמה ענין החושך והעניות, שהוא מחמת השתתפותה עם המלכות לצורך בריאת האדם, ויצא גם האדם כלול מעתירי ומסכני דהיינו מאור וחושך, שעי"כ יגמר על ידו כל התיקון, והמלכות תתפשט בקדושתה על כל הארץ, ויהיה ה' אחד ושמו אחד, כי החושך שבמלכות יתהפך אז לאור גמור כמו הזכר שהוא הוי"ה, ויהיה הוא אחד ושמו אחד. ואז יקוים ​אפס כי לא יהיה בך אביון.
וזה אמרו כמה דאינון בשותפא חדא וחס דא על דא, ויהיב דא לדא, וגמיל ליה טיבו, הכי אצטריך בר נש לתתא למהוי עתירא ומסכנא בחבורא חדא, ולמיהב דא לדא, ולגמלאה טובא דא לדא כמו שהצלם והדמות הנכללים באמא הם בשותפא חדא מחמת שאמא חסה על הדמות שהיא המלכות, כדי לתקן כל בחינת החושך שבה, ואמא עלאה מיעטה את עצמה ונתנה מחלקה אל המלכות, שהיא עניה, וגמיל לה חסד. כן האדם שנברא על ידה בצלם ודמות, צריך לרחם ולחוס על מסכני, שהם בחינת הדמות שבו, להיות עמהם בחיבור אחד, ולפרנסם בכל מה שחסר להם, ולגמול עמהם חסד. וע"י קיום מצוה זו, ימשיך על עצמו הצלם והדמות דאמא שנברא בו, שה"ס כל המוחין עלאין, שזכה בהם אדה"ר בעת שנברא בצלם ובדמות האלה. ואז וירדו ברגת הים וגו' דכל מאן דחס על מסכני ברעותא דלבא לא משתני דיוקניה לעלם מדיוקנא דאדם הראשון, וכיון דדיוקנא דאדם אתרשים ביה, שליט על כל בריין דעלמא בההא דיוקנא וירדו בדגת הים וגו' כל מי שהוא מרחם על העני בלב שלם, לא ישונה לעולם צלמו מצלמו של אדה"ר. כי ע"י מצוה זו זוכה לאותו צלם ודמות של אדם, דהיינו לכל אלו המוחין וזהרא עלאה דאצילות שזכה אדה"ר, שהוא שלט בכחם על כל בריין דעלמא, כלומר, שלא היה שום כח מכחות הרע שלא נכנע לפניו כלהו זעין ודחלין מההוא דיוקנא דאתרשים ביה כולם חרדים ויראים מהצלם ההוא שנרשם בו. כי ביטל כל כוחות הרע והחושך ולא היתה להם שום תקומה לפניו, כי שם ה' נקרא עליו, שה"ס צלם אלהים כנ"ל.
ומביא ראיה מנבוכדנצר, שלא היתה לו שום מצוה ועם כל זה אחר שנגזרה עליו הגזרה, בחלום ופתרון דדניאל, אמר לו דניאל ​וחטאך בצדקה פרוק, וכן עשה, וכל זמנא דהוה מיחן למסכני לא שרא עליה חלמיה, כיון דאטיל עינא בישא דלא למיחן למסכני מה כתיב, עוד מלתא בפום מלכא וגו' מיד אשתני דיוקניה ואטריד מן בני נשא כל זמן שהיה מרחם על העניים לא היתה חלה עליו גזרת החלום כיון שהטיל עין הרע שלא לרחם על העניים, מה כתיב עוד מלתא בפום מלכא וגו' מיד נשתנתה צורתו ונטרד מן האנשים. הרי שמצוה זו גדולה מכל המצות שבתורה, שהיא לבדה יכולה לבטל מהאדם כל מיני גזרות רעות שנגזרו עליו.
וז"ש (באות רל"ו), כתיב הכא עשיה וכו', ויליף גזרה שוה, מה עשיתי שבבועז הוא צדקה אף נעשה שבכאן הוא צדקה. כלומר לשון נעשה הנאמרה בבריאת האדם מורה על מצות צדקה, כי אמא עשתה צדקה עם המלכות ונכללה בה, כנ"ל. ומביא ראיה מרות, שאמרה, שם האיש אשר עשיתי עמו, כי לכאורה אין לו פירוש, כי מה עשתה עמו, הלא רק קבלה ממנו, אמנם עם הפירוש הנ"ל אשר עשיה הוא לשון חבור של עתירי ומסכני צודק לשון עשיה עם בועז, כי נשתתפו שניהם בחבורא חדא ע"י הצדקה