זהר

רלה/ב) תאנא, כתיב הטה אלהי אזנך ושמע האי איהו אודנא דאתעביד תחות שערי. ושערי תליין עליה. ואודנא אתעביד ברשומי רשימין לגאו. כמה דעביד דרגא בעקימא, מ״ט בעקימא. בגין למשמע טב וביש ותאנא, מהאי עקימא דבגו אודנין, תליין כל אינון מארי דגדפין, דכתיב בהו, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.

פירוש הסולם

רלה/ב) תאנא כתיב הטה וכו׳: למדנו, כתוב, הטה אלקי אזנך ושמע. זו היא אזן שנעשתה מתחת השערות, והשערות תלויות עליה. והאזן נעשתה ברשומי רשומות בפנימיותה, במי שעושה מדרגה באלכסון. מהו הטעם שהיא באלכסון. הוא כדי לשמוע טוב ורע. ולמדנו מאלכסון הזה שבתוך האזנים, תלוים כל אלו בעלי כנפים, שכתוב בהם, כי עוף השמים יוליך את הקול ובעל כנפים יגיד דבר.
פירוש. כבר נתבאר, כמו שיש ע"ס בפנימיות הראש, שהם המוחין, כך יש ע״ס בחצוניות הראש, הנקראים גולגלתא עינים אזן חוטם פה. וההפרש ביניהם הוא, כי הע״ס דפנימיות הם לעצם הפרצוף, ומה שיוצא מהן לחוץ לאחרים, נקראים גו״ע אח״פ. שה״ס ד׳ החושים, ראיה, שמיעה, ריח, ודבור, היוצא מן הפרצוף להאיר לתחתונים. וע״כ יש הבדל גדול בין חכמה ובינה דפנימיות הראש לחו״ב החיצוניות הראש, כי החו״ב דפנימיות החכמה היא למעלה מבינה, והחו״ב דחיצוניות הראש, הבינה שה״ס אזנים היא למעלה מחכמה שה״ס עינים. והוא מטעם, כי החכמה ממש אינה מאירה כלום מחוץ לפרצוף, מטעם שהיא נסתמה עוד בחכמה סתימאה דא״א, ומה שמאיר בחיצוניות בסוד חוש הראיה, היא רק מבינה שחזרה לחכמה בסוד הי' דנפיק מאויר, ונמצא שהאזנים והעינים שניהם הם בינה, אלא האזנים הן ג"ר דבינה, שה״ס או״א עלאין, שבהם אין החכמה מאירה לחוץ, והעינים, הן ו״ק דבינה, שה״ס ישסו״ת שבהם הי' יוצאת מאויר, והחכמה מתגלה. ולפיכך האזנים שהן ג״ר הן למעלה מעינים שהן ו״ק. אמנם אין הפירוש, שהעינים הן עצם הבינה, אלא הפירוש, אותו שיעור החכמה המתגלה בו״ק דבינה, ה״ס העינים. באפן, שהעינים הן חכמה ולא בינה, אלא שמתגלה מן ו"ק דבינה, מסוד הבינה שחזרה לחכמה. ולפיכך הג״ר של ראש דז״א, דהיינו החב"ד, נקראות אזנים, והחג״ת של ראש ז״א נקראות עינים. ונודע שכל מה שיש בפרצוף נמשך מבחינה עליונה שבו, נמצא, שכל מה שיש בז״א נמשך מן האזנים. ולפיכך נתתקן שם שורש התקון של עלית המלכות לבינה בסוד הי' הנכנסת לאור הבינה ונעשתה אויר. שמכאן נעשה באזנים, סוד פרסא באלכסון באמצע המדרגה. כי תקון זה הוא שורש כל התקעים, כי עי״ז אפשר לתחתונים לקבל אור העליון, ולולא קבלו הקטנות מבינה לא יכלו לקבל גם הגדלות. (כנ״ל ב״א דף ז׳ ד"ה וכבר) וכן עי״ז נעשית אפשרות שהתחתון יוכל לעלות למקום העליון. (כמ״ש בויקהל אות קל״א).
וז״ש, אודנא דאתעביד תחות שערי ושערי תליין עליה, היינו בעת קטנות מטרם שהי' יוצאת מאויר הבינה, אז השערות, שה״ס הדינים, מכסות את האזנים, ואין בהן שמיעת התפלה. ואודנא אתעביד ברשומי רשימין לגאו כמה דעביד דרגא בעקימא, דהיינו התקון של עלית מלכות בבינה, שנקרא דרגא בעקימא, דהיינו מדרגה באלכסון, כי כל מדרגה יש בה ד׳ רוחות חו״ב תו״מ לד׳ רוחות דרום צפון מזרח מערב, שה״ס צורת מרובע. וכשנעשה התקון של עלית מלכות שה״ס מערב אל הבינה שה״ס צפון, נתחברו המערב והצפון ונעשו צלע אחת באלכסונא, שה״ס משולש. (כמ״ש לעיל לך דף ח׳ ד״ה ומכח, עש״ה) ומכאן יצאו י״ב גבולי אלכסון כמ״ש שם. וז״ס שכל הפרסאות שנעשו במדרגות מכח עלית המלכות לבינה, הם פרושים באלכסון.
וז״ש, מ״ט בעקימא. בגין למשמע טב וביש. כי מתחילת עלית המלכות לבינה, מתמעטת הבינה מג״ר, בסוד שהאור נעשה לאויר. שהיא לכאורה ביש. אמנם בשביל זה אח״כ כשיוצאת הי׳ מאויר והבינה חוזרת לאור נמשכת ממנה הגדלות לכל הפרצופין, והוא טב. ונמצא שכניסת הי׳ לאור היא שמועה לא טובה. ויציאת הי׳ מאויר היא שמועה טובה. אמנם באמת גם כניסת הי' לאור היא שמיעה טובה, כי לולא זה, לא היו נמצאים מוחין בזו"ן ובבי״ע, (כנ״ל ב״א דף ז׳ ד"ה וכבר) וז״ש, מהאי עקימא וכו' תליין כל מארי דגדפין, דכתיב כהו כי עוף השמים וגו׳. שכל המלאכים בעלי כנפים, דהיינו אותה הקטנות המכונה כנפים המכסים האור, וכן לפרוח בהם, בעת גדלות, בסוד מגדל הפורח באויר, נמשכים מהאי עקימא, שהיא הפרסא באלכסון, דכתיב בהו, כי עוף השמים יוליך את הקול, דהיינו הקול דקטנות, ואז, בעל כנפים, אותו שקבל הקטנות הזו, יגיד דבר, יקבל אח״כ הגדלות שנקרא הגדה. כי החכמה נקראת הגדה.