זהר

רלה) ובזמנא דאיהי תקינת מזונא למלכא, יהיבת לון עיטא לאתערא בשופר, דביה עתיד קב״ה לאכנשא לישראל מן גלותא, מארבע סטרין, הה״ד תקע בשופר גדול לחירותנו ושא נס לקבץ גליותינו. ואיהו חשיב דאיהו יומא דדינא דיליה, וברח, עד ההוא זמנא קב״ה מאריך עלייהו דחייביא, ולבסוף אפסיק לון, וחריב לון מעלמא. ודא איהו מארי״ך טרח״א סוף פסו״ק.

פירוש מעלות הסולם

רלה) ובזמנא דאיהי תקינת וכו׳: ובעת שהיא מתקנת המזונות אל המלך, היינו ז״א, נותנת להם לישראל, עצה להתעורר ​בשופר שבו עתיד הקב״ה לקבץ לישראל מן הגלות, מארבע כנפות הארץ. וזהו שכתוב תקע בשופר גדול לחרותנו ושא נס לקבץ גליותנו. והוא היינו סמא״ל חושב, שהוא יום הדין שלו, ובורח. עד עת ההיא שיתקע בשופר גדול, הקב״ה מאריך מלקיים דינו על החייבים שהם זו״ן דקליפות, ולבסוף מפסיק אותם ומחריבם מן העולם, בסוד בלע המות לנצח, וזהו סוד הטעמים מאריך טרחא, כמ״ש בזהר מקץ (אות פ״ה) כביכול מטולא עליה דקב״ה שלום דעמין עכו״ם וכד אתגזר דינא עלייהו מעבר מניה ההוא מטולא. ואז סוף פסוק, ומעביר ממשלת זדון מן הארץ.
פירוש: כשזו״ן חוזרים למצבם הראשון, שהיו ביום ד׳ דמעשה בראשית, בסוד שני המאורות הגדולים, שמלכות היא גדולה כמו ז״א, ואז היה ז״א מלביש לקו ימין דבינה, ומלכות לקו שמאל דבינה, ואלו ב׳ קוים דבינה היו נפרדים זה מזה, וע״כ היה הקו השמאל דבינה בחכמה בלי חסדים, שאז נמשכים מקו שמאל דבינה דינים קשים והוא חשך ולא אור, כי אין החכמה יכולה להאיר בלי חסדים, וע״כ קטרגה הלבנה שאי אפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד, שלא יכלה לסבול חסרון החסדים, וה״ס קטרוג השטן ג״כ שקטרוגו נאחז במלכות להמשיך דינים כל אימת שמאירים בה ג״ר של השמאל, וצריכים להעביר אחיזת השטן וקטרוגו מן המלכות בעת ההיא, כי אז נבחן שהקב״ה יושב על כסא דין ולכן ​ראש השנה הוא יום הדין, ודינים נמשכים לעולם, כי אין אנו מקבלים רק מן המלכות שהיא כסא לז״א, ואם המלכות היא בשמאל הבינה כשהוא נפרד מן הקו הימין שאז הוא מלא דינים, אז המלכות משפעת דינים לעולם. ולכן אומר (באות רל״ד) בההוא זמנא דאתכסייא מניה, ומפסקת את הארת הזווג, איהי אמרת לישראל דיתקנון צלותין במאכלין טבין מפקודין דעשה, דהיינו להמשיך חסדים מכוסים הבאים מחג״ת דז״א, ששם הקו האמצעי שבו המסך דחיריק הממעט את הקו השמאל מג״ר לו"ק, וממשיך חסדים מרובים, דצלותא שקילא ככל פקודין כי גם שס״ה מצות לא תעשה שהם שס״ה תקונים להעלים הג״ר דחכמה דשמאל המאירים ממעלה למטה, ולהמשיך הארת החכמה ממטה למעלה בדרך עליה שאז לא מאיר רק ו״ק דחכמה, כחם בא מחג״ת דז״א ששם הקו האמצעי, ולכן שקולה התפלה ככל תרי״ג המצות שהם רמ״ח מ״ע, ושס״ה לא תעשה. בההוא זמנא יימא קב״ה שה״ס דקו האמצעי הנקרא קב"ה אומר לישראל ועשה לי מטעמים היינו שני תבשילין שהם הארת חכמה מלובשת בחסדים, ברעותא דשכינתא, המקבלת ממטה למעלה בסוד נקבה שפניה למעלה, ואז היא מקבלת רק ו״ק דחכמה. כאשר אהבתי מפקודין דעשה וכו׳ כי רמ״ח מ״ע ה״ס חסדים מכוסים שנקראים אהבה. וזה לשון הזהר חדש (פרשת יתרו אות תע״ג) ההוא אדם נטיל לכל הני פקודי שהן רמ״ח מ״ע. ולכל הני רזין דשייפין דגופא, שהם רמ״ח אברים. ואותיב ברזא דלהון לגו כורסייא קדישא שמושיב הארתם בתוך המלכות הנקראת כסא, ובהו בהארת רמ״ח החסדים, אסתלקת כורסייא בתלת מאה ושתין וחמש פקודין אחרנין, ע״י רמ״ח החסדים שהכסא מקבל, מתעלה הכסא למעלה בשס"ה מצות דהיינו שהארת הכסא שהוא המלכות מתתקנת להאיר בדרך עליה ממטה למעלה בשס״ה דרכים ותקונים שה״ס שס״ה מצות לא תעשה ברזא דשמור, כי רמ״ח מ״ע הם בסוד ז״א וסוד זכור ושס״ה מל״ע הם בסוד מלכות ובסוד שמור.
וזה אמרו (באות רל״ה) ובזמנא דאיהי תקינת מזונא למלכא, מן התפלות יהיבת לון עיטא לאתערא בשופר וכו׳, שענינו מתבאר היטב בסולם פרשת אמור (מן אות קפ״ז עד אות רכ״ד) שע״י תקיעת שופר מתבלבל דעתו של השטן, שמתבטלים הג״ר שהם כל המוחין של הסטרא אחרא, ואינו יכול להמשיכם, ובמקומם נמשכים מטעמים דיעקב שהם רחמים.
וזה לשון הזהר (בפרשת וירא אות שפ״ב) וההוא קול סלקא עד אתר דכורסייא דדינא יתבא דהיינו לג״ר דשמאל שהקטרוג נאחז שם, ובטש בה דהיינו שממעט הג״ר דג״ר משם, וסלקא המלכות מכסא דין לכסא רחמים, כיון דמטא האי קול מתתא דהיינו קול השופר שבני ישראל תוקעים למטה בעולם הזה, קול דיעקב אתתקן לעילא, שה״ס קומת החסדים היוצא על המסך דחיריק שה״ס קו האמצעי הנקרא ת״ת ונקרא יעקב ונקרא רחמים. וקב״ה אתער רחמי, דהא כגוונא דישראל מתערי לתתא, קול חד כלול באשא ורוחא ומיא, דנפקא כחדא מגו שופר הכי נמי אתער לעילא שופר העליון שהוא בינה, כי הכח לתקוע הוא אש, והקול נעשה ע״י רוח, ועם הרוח יוצא זיעא והבל, שה״ס מים. והם מעוררים ג׳ קוים עליונים שבבינה שממנה נמשכים המוחין לז״א ולמלכות. וההוא קול דכליל באשא ומיא ורוחא אתתקן ונפק דא מתתא דהיינו המסך. ודא מעילא דהיינו קומת החסדים היוצאת על המסך. ואתתקן עלמא, שהיא המלכות ורחמי אשתכחו. וההוא מקטרגא אערבב דחשיב לשלטאה בדינא ולקטרגא בעלמא כי לא עלה על דעתו שג״ר דשמאל יתמעטו, ויתעלם שליטתו וקטרוגו, וחמי דמתערי רחמי כדין אערבב ואתשש חיליה ולא יכול למעבד מדי וכו׳.
וזה אומרו, ואיהו חשיב דאיהו יומא דדינא דיליה, כשרואה שישראל יודעים איך להפך את כסא הדין לכסא רחמים הוא חושב שזכו לתשובה מאהבה שזדונות נעשו לזכיות, שלא לבד שהשי״ת מוחל על הזדונות אלא כל זדון ועבירה מהפך הקב״ה למצוה ולזכות, וכל החטאים והעוונות נעשו כלים להאורות של סליחה ומחילה וכפרה, וברח כי דבריו מסתתמים כשישמע ישראל מחבבין את המצות, (רש״י ר״ה ט״ז ראש ע״ב) עד ההוא זמנא קב״ה מאריך עלייהו דחייבא, ולבסוף תתעורר האור של תשובה מאהבה לנצחיות ואז אפסיק לון וחריב לון מעלמא, כמ״ש בלע המות לנצח.