זהר

רלד) ותאנא, בתרין נוקבין דחוטמא, בחד נוקבא נפיק תננא, להיט, ומשתקעא בנוקבא דתהומא רבא. ומחד נוקבא, נפיק אשא דאוקיד בשלהובוי, ומתלהטא באלף וארבע מאה עלמין דבסטר שמאלא. ומאן דגרים לקרבא בהאי, אקרי אש יי׳. אשא דאכלא ואוקיד כל שאר אשין. והאי אשא לא אתבסם, אלא באשא דמדבחא. והאי תננא דנפיק מנוקבא אחרא, לא אתבסם אלא בתננא דקרבנא.

פירוש הסולם

רלד) ותאנא בתרין נוקבין וכו׳: ולמדנו, בב׳ נקבים של החוטם, בנקב אחד יוצא עשן לוהט ומשתקע בנקב של התהום הגדול. ומנקב אחד יוצא אש שורף בלהביו, ומתלהט באלף ות׳ עולמות שבצד שמאל, דהיינו בקו וחצי דג״ר דשמאל, שהם אלף ות׳ (כנ״ל באות ר״ז) ומי שגורם לקרב לזה, נקרא אש ה'. שהוא אש אוכלת ושורפת כל שאר אשים. ואש זה אינו מתבשם אלא באש המזבח. ואותו העשן היוצא מהנקב האחר של החוטם, אינו מתבשם אלא בעשן הקרבן.
פירוש. כבר נתבארו לעיל ג׳ בחינות הדין שישנם בחוטם, שהם סומקא, ואוכמא, ובין תרי גווני. שסומקא ה״ס אש של השמאל, שה״ס דינין דדכורא. ואוכמא, ה״ס המלכות שמתוך ליקוי הכפול שבה קבלה גוון אוכמא, ובין ב׳ גווני, היינו פנימיות האוכמא שה״ס המלכות דמדת הדין (ע״ש באות רכ״ד). ואותם הדינים מכנה כאן הזהר בשם אש ועשן, ומאן דגרים לקרבא, אשר סומקא ה״ס אש. הנמשך מקו שמאל, ועשן, ה״ס אוכמא. שהיא מלכות הנאחזת באש השמאל. ומאן דגרים למלכות שתאחז באש השמאל, ה״ס מדת הדין שבמלכות דהיינו פנימיות האוכמא. וז״ש בחד נוקבא נפיק תננא להיט, שה״ס המלכות הממותקת שנקראת אוכמא. ומשתקעא בנוקבא דתהומא רבא. כי נקב הוא מלכות, התהום הגדול הוא מלכות שעלתה במקום בינה שה״ס הים הגדול, והגבול שנעשה, ה״ס תהום הגדול (כנ״ל אות רי״ד ע״ש) ומחד נוקבא נפיק אשא דאוקיד בשלהובי ומתלהטא באלף ות׳ עלמין דבסטר שמאלא, שה״ס סומקא שבצד שמאל שעולים אלף ות׳ (כנ״ל באות ר״ז) ומאן דגרים לקרבא בהאי, ה״ס פנימיות של גוון אוכמא, שה״ס מלכות דמדת הדין (כנ״ל באות רי״ד) וז״ש שהוא אשא דאכלא ואוקיד שאר אשין, כי כל הדינים נמשכים ממנו. ומתבשם באשא דמדבחא, שה״ס דינין דשמאל. והאי תננא וכו' בתננא דקרבנא, כי אש המזבח הנאחז בקרבן הוא מעלה עשן, בסוד ריח ניחח (כמ״ש לפנינו).