זהר

רלג) ובזמנא דדחקין לה לאסתכלא בה, אתכסייא מכל וכל. ואימתי, בירחא שביעאה. הה״ד תקעו, בחדש שופר בכסה ליום חגנו. מאי בכסה, בירחא דאתכסיא ביה סיהרא.

פירוש מעלות הסולם

רלג) ובזמנא דדחקין לה וכו׳: ובעת שהחצונים והקליפות, דוחקים אותה, להסתכל בה, להנות ולהבין מאורותיה, היא מתכסה מכל וכל, ומפסקת את הזווג, ומרחקת עצמה מן האורות העליונים. שואל, ומתי זה, ומשיב, בחודש השביעי שהוא ​ראש השנה, זהו שכתוב תקעו בחודש שופר בכסה ליום חגנו. מהו הפירוש של בכסה. בראש חדש שהלבנה מתכסה בו. כי בראש החדש הלבנה מכוסה.
פירוש: אע״פ שבעת הזווג הלבנה היא רק בקבלת חסדים שהיא מחצית גופה כחצי גורן עגולה כנ״ל, אמנם גם הלבושים מאירים בה מרחוק בסוד בתולות אחריה, שמאירים בכלים דאחוריים שלה. ואחר הזווג אחר שנתמלאה באור החסדים, נשלמת הארת החכמה שבאחוריים שלה, ונכללים זה בזה, ואז הלבנה שהיא השכינה במילואה בגוף שלם מחכמה וחסדים יחד, ויש לה עגול שלם. אז מתחיל הנגה לאפתי לחוה, (זהר ויקהל אות קע״א) כי קליפת נגה היא חציה טוב וחציה רע, וחוה ה״ס השכינה הקדושה הנקראת לבנה. בסו״ה ונגה לה סביב. ולכן בשעת הזווג והשלימות, מתעוררים מרכבות הטומאה בחשק גדול להנות ולהזין עיניהם מאורות הקדושה, וזה אפשר רק כשהשכינה הקדושה תקבל מה מהסיגים שבהם דהיינו להמשיך ממעלה למטה, ואז מתקשרים מרכבות הטומאה זה בזה ומעלים מסיגיהם עד לבחינת הרע שבנגה, והרע אל הטוב שבנגה הסמוכה אל השכינה הקדושה, ואז מתחלת לפתות אל השכינה לקבל מה מן הסיגים שלה וכשרואה השכינה הקדושה את מזמתם ממהרת תכף ומפסקת הזווג מיד, מפחד שלא יצא ח״ו מאורות העליונים אל הקליפות. ולפי התגברותם של הקליפות לקרב את עצמם אל השכינה, כן מוכרחת השכינה להתרחק מהאורות העליונים, כדי שלא יהיה להם מה לינק ממנה וירפו אותה. ואח״כ שהקליפות שבים למקומם, מתחלת שוב השכינה הקדושה, להתקרב אל האורות העליונים, עד שמגיעה אל מילואה, אשר אז שוב מתעוררת בחי׳ הנגה לפתותה, וחוזרת חלילה, בסוד גלגול הלבנה, שבחצי חודש הראשון, היא מתקרבת לקבל מן האורות העליונים, עד ט״ו לחודש, שהיא קרובה אל המילוי שלה, אז מתחיל הנגה לאפתי לחוה, ומיד היא מפסיקה את אור הזווג, ומתרחקת מן האורות העליונים, וכל עוד שהם מתגברים, כן בשיעור זה היא הולכת ומתמעטת, עד שבאה לבחינת נקודה בלי אור שזה סמוך למולד, שמתכסה לגמרי ואז הקליפות עוזבים אותה, ואז חוזרת שוב לקבל מהמאורות הקדושים, ועד״ז חוזר חלילה כל חודש מתחלתו עד גמר שלשים יום, מתחיל חידוש הלבנה, שהוא החודש השני. וזה אמרו, ובזמנא דדחקין לה, שתקבל מה מהסיגים שלהם, בכדי לאסתכלא בה, להנות ולהזין עיניהם מאורותיה הקדושים, אתכסייא מכל וכל, היא מפסקת את הזווג ומתרחקת מן האורות העליונים מכל וכל הן מחכמה והן מחסדים.
ונודע שי״ב חדשי השנה, הם תקון המלכות הנקראת שנה, מתחלתה עד סופה, וכיון שסופה אינו נשלם בשלימותה הגמור של גמר התקון, ע״כ מתחילים בכל שנה להתחיל מבראשית תקון המלכות, וזה אמרו ואימתי בירחא שביעאה היינו בראש השנה, הה״ד תקעו כחודש שופר וגו' בירחא דאתכסיא ביה סיהרא. כי אז חוזרים זו״ן שה״ס חמה ולבנה למצבם הראשון כמו שהיו ביום ד׳ דמעשה בראשית, בסו״ה ויעש אלקים את שני המאורות הגדולים, כי אז היה ז״א מלביש לקו ימין דבינה, ומלכות לקו שמאל דבינה, והיו ב׳ מלכים משתמשים בכתר אחד שהוא בינה, והיו נפרדים זו״ן זה מזה.