זהר

רלב) שמעה תפלתי ה', דא צלותא די בלחש. ושועתי האזינה, דא צלותא, דארים בר נש קליה בעקתיה, כד"א ותעל שועתם אל האלקים. ומהו שועתם, אלא דבצלותיה, ארים קליה, וזקיף עינוי לעילא, כד"א ושוע אל ההר וצלותא דא מתבר תרעין, ודפיק לון לאעלא צלותיה. אל דמעתי אל תחרש, דא אעיל קמי מלכא, ולית תרעא דקאים קמיה, ולעולם לא אהדרו דמעין בריקניא.

פירוש הסולם

רלב) שמעה תפלתי ה': זה הוא תפלה בלחש. דהיינו תפלת שמונה עשרה שאנו מתפללים בלחש. ושועתי האזינה, זהו תפלה בהרמת קול, שאדם מרים קולו, וצועק אל ה' בצרתו כמש"א, ותעל שועתם אל האלקים, ומהו שועתם שאומר הכתוב, היינו שמרים קולו בתפלתו ונושא עיניו למעלה, כמש"א ושוע אל ההר. ותפלה זו שוברת שערים, שדופק עליהם להכניס תפלתו לפני ה'. אל דמעתי אל תחרש, זו היא הנכנסת לפני המלך, ואין שער עומד לפניה, שלא יפתח, ולעולם אין תפלה בדמעות חוזרות ריקם.
פירוש. כי ג' שורשים הם שמהם נמשכים כל מיני הדינים והיסורים שבעולם: א) דינים הבאים משליטת השמאל בעת שאינו נכלל מימין, שהארתו הוא חכמה בלי חסדים ונקראים דינים דדכורא. ב) דינים הבאים ממלכות דמדת הדין הבלתי נמתקת. ג) דינים הבאים ממלכות הנמתקת במדת הרחמים, שהיא בינה, בסוד עלית המלכות בנקבי עינים. (כנ"ל ב"א דף רס"ג ד"ה בקולפי) וב' מיני דינים אלו ה"ס דינין דנוקבא. כמ"ש לעיל (וירא דף י"ט ד"ה והוא) והתפלות שמתפללים על ג' מיני דינים הללו נקראים, תפלה, שועה, דמעה. תפלה. היינו על הדינים דמין הא', ונקראת משום זה תפלה בלחש, כי ז"א ה"ס קול, שה"ס קומת החסדים היוצא על מסך דחירק המכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל (כנ"ל, פרשת לך דף ד' ד"ה בשעתא) והנוקבא מבחינת ג"ר שבה היא נקראת דבור, ובעת שהחכמה שבה היא בלי חסדים, נבחנת כדבור בלי קול, דהיינו תפלה בלחש. ועל ידי התפלה אנו מיחדים אותה עם ז"א שה"ס חסדים ונקרא קול, ואז נעשה הזווג דקול ודבור, והחכמה שבה מתלבשת בחסדים, שאז מאירה לתחתונים.
שועה, היא על הדינים דמין הב', וז"ש ומהו שועתם, כלומר, מאין באים דינים אלו שהתפלה עליהם נקראת שועה, אלא דבצלותיה ארים קליה, וזקיף עינוי לעילא. היינו משום שהרים קולו בתפלתו, מסבה, שנשא עיניו למעלה. כי אמרו המתפלל ישים עיניו למטה ולבו למעלה, דהיינו כמ"ש העין רואה והלב חומד, שהעינים ה"ס חכמה, והלב ה"ס חסדים, והמתפלל צריך להזהר שלא ימשיך החכמה ממעלה למטה, שזה נבחן שהוא משים עיניו למעלה, וזה היה החטא דעצה"ד, (כנ"ל ב"ב דף ק"ע ד"ה ועל) וכן משום זה נקראת הנוקבא עץ הדעת טו"ר, כי יש בבנינה ב' נקודות דהיינו ב' מלכיות, א) נקודה דמדת הדין, ב) נקודה הממותקת במדת הרחמים. אם זכי הא טוב, שנקודה דמדת הדין נגנזה בה ורק הנקודה הממותקת במדת הרחמים שולטת בה. ואז מקבלת המוחין דבינה בשביל התחתונים שהם טוב. ואם לא זכי, דהיינו שממשיך החכמה ממעלה למטה, הא רע, כי תכף נגלה עליו נקודה דמדת הדין שבה, שממנה נמשכים כל הדינים הקשים. (כמ"ש לעיל בהקדמת הזהר דף קכ"ג אות קכ"ב ד"ה ב' עש"ה) ולפיכך מחויב המתפלל לשום עיניו למטה, שלא ימשוך החכמה מלמעלה למטה, כדי שלא תגלה עליו הנקודה דמדת הדין, וז"ש וזקיף עינוי לעילא, שבתפלתו נשא עיניו למעלה וע"כ נמשכו עליו הדינים דמין הב', ממלכות דמדת הדין, הנקראים שועה. וז"ש וצלותא דא מתבר תרעין. כי על ידי תפלתו הוא זוכה להמשיך מסך על המלכות הזו, ואז הוא מעלה מ"ן, לז"א הנקרא קול, שנעשה מזה מסך דחירק לז"א, ובכחו מכריע בין ב' הקוין ימין ושמאל, (ב"א דף רפ"ה ד"ה בין) ואז נשברו השערים הסתומים, כי היו סתומים מכח הארת השמאל, שלא רצה להכלל בימין, ועתה בכח עלית המסך דחירק נכלל השמאל בימין ונפתחו השערים. כלומר שהוסרו הסתימות, אבל עוד אינם ראוים לקבלת התפלה, דהיינו להשפעת מוחין דג"ר, בסוד קול ודבור, כי אין המוחין מתגלים רק על מסך דמלכות הממותקת במדת הרחמים כנ"ל וכמ"ש להלן.
דמעה, היא על הדינים דמין הג' הנ"ל, דהיינו הנמשכים ממסך שעל מלכות הנמתקת בבינה, בסוד עלית ה"ת לנקבי עינים. המולידה שם דמעות. והוא מלשון המדמע והמנסך (גיטין נב:) כי הבינה ומלכות נתערבו על ידי עליה הזו. וז"ש דא אעיל קמי מלכא, כי על ידי הדמעות היא מעלה מ"ן וממשיך מסך על מלכות הממותקת במדת הרחמים, שאז נעשית מוכשרת לקבל כל המוחין דבינה. שה"ס קבלת התפלה. וז"ש, ולעולם לא אהדרו דמעין בריקניא.
וז"ש בגין דהאי דרגא דמקבלא כל צלותין דעלמא, כי הנוקבא מקבלת, כל צלותין דעלמא הנכללות באלו הג', הנק' תפלה שועה דמעה. והיא נבנית על ידיהם, שתהיה ראויה להזדווג עם ז"א, לקבל ממנו המוחין ולהשפיע אל התחתונים. כי ע"י קבלת השועה, נבנה המסך דחירק ליחוד ב' הקוין, ועל ידי קבלת הדמעה נעשית ראויה לקבלת המוחין, דהיינו שאח"כ יורדת ה"ת מעינים לפה, ומתגלית הג"ר, (כנ"ל ב"א דף ז' ד"ה וכבד ע"ש) ומקבלת תחילה המיחין דחכמה בלי חסדים, שה"ס תפלה בלחש, ובזה באה לזווג עם ז"א, לקבלת חסדים ונעשה היחוד דקול ודבור ומשפעת כל טוב אל התחתונים שגרמו לה כל זה. וז"ש, דעבדא מנייהו עטרה ושוי לה ברישא דצדיק חי עולמים. שמתפלות הללו היא מקבלת המוחין דחכמה הנקראים עטרה, בסו"ה צאנה וראנה במלך שלמה בעטרה וגו', והיא מעטרת את ראש הצדיק חי עולמים, שהוא יסוד דז"א שמזדווגת עמו. כלומר כי אין לז"א אלא חסדים מכוסים מחכמה, ורק בעת הזווג עם הנוקבא, הוא מקבל על ידיה הארת החכמה, (כנ"ל ב"א דף רפ"ב ד"ה אלא) ונמצא שהנוקבא מעטרת את ז"א בעלה. שזסו"ה אשת חיל עטרת בעלה. וז"ס בעלה מתעטר בה ואיהי אינה מתעטרת בבעלה.